לבב דוד מג

ללמדנו. ע"כ לא ידעתי מאי קאמר: וראיתי למר"ן בש"ע סי' קע"ח שכתב וז"ל לא יאמר אדם לאשתו ואפילו בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני דילמא קיימא לן כר' יוסי בר' יהודה דאמר קינא לה בינו לבינה הוי קינוי וכתב עליו בהגה ועכשיו אין לנו מי סוטה ואם נסתרה אחר קינוי אסורה לו לעולם ע"כ. וזה לשון הסמ"ג שהביא הטור שם. וזה שלא כדבריו בב"י סימן קט"ו דהוא משום דהוה ליה כמו שראה אותה שזינתה. גם קשה לי על מה שאמר דילמא קי"ל כרבי יוסי כיון שכבר פסק שאין הלכה כמותו. אבל על הסמ"ג שכתב כך לא קשה דאפשר דהוא לא פשיטא ליה שאין הלכה כר' יוסי יהודה: ואפשר לומר כיון דהטור כתב דברי הסמ"ג גם הוא כתב דבריו ממש

פרק כ"ה דין ב' וכן הכונס אשה סתם וכו' הרי זו תצא בלא כתובה לא עיקר ולא תוספת כתב הרב המגיד והטעם משום דעל הנשים הוה רמיא מלתא לגלויי ע"כ. לכאורה קשה דאם כן איילונית דשלא הכיר בה אמאי יש לה תוספת והרי הוא מקח טעות כמו אלו דעלה הוה רמיא מלתא לגלויי. אלא שראיתי שכתב הרב המגיד בדין ח כשהביא דברי הרמב"ן ובעל העיטור כתוב אבל זו לא היתה יודעת במום זה הא למה זו דומה לאיילונית שלא הכיר בה אלמא באילונית לא היתה יודעת מקרי וכן נראה שזה דעת רבינו ממ"ש שם ה"ה אח"כ וז"ל ולדברי רבינו נ"ל לחלק בין זו לאילונית לפי שהאילוני' יכול הוא לבודקה בסימנין קודם לכן ע"כ: וקשה לי על זה דאיך שיך דהוא יכול לבודקה בסימנין והיא אינה יודעת. ועל הרמב"ן ובעל העיטור לא קשה דאיך שייך דאינה יודעת והלא הם נראים לעין כל די"ל דס"ל דבעי כל סימני אילונית וכיון שאחד מהם שמתקשה בעת תשמיש הרי אינה יודעת. אבל לרבינו שאמר עליו ה"ה שהיה יכול לבודקה בסימנין קודם לכן ודאי אינו יכול לבודקה הוא גם כן. שהרי רבינו ס"ל דבעי כל סימני אילונית וכמו שכתבו ה"ה ומר"ן הכ"מ בפ"ב ומהיכן יודע שמתקשה בעת תשמיש: ונ"ל לתרץ שמ"ש ה"ה שהיה יכול לבודקה בסימנין הוא בקצת סימנין והיה לו לחוש שמא מתקשה בעת תשמיש גם כן ואפ"ה נשא אותה והקנה לה התוספת: הלכות גירושין

דין א' ושיהיה ענין הכתב שגירשה והסירה מקנינו וכמו שביאר בדין ד' הרי את משולחת הרי את מגורשת וכו' דזה משמעות ושלחה וגו' ומשמע שלא ישלח עצמו ממנה וכמו שכתב בדין ג' ובדין ד'

ושיהיה ענין דבר הכורת בינו לבינה ע"כ והוא מבואר בפ"ז

לח"מ ועשרה דברים וכו'. וי"ל דטעם החמשה וכו' והכל חוזר לטעם לשמה והרי הם נכללים במה שכתב ושיהא נכתב לשמה גם הא דקטנה ושוטה בכלל שיתנה לה בתורת גירושין הוא וכו'

וקשה לי על דבריו שעבד לאו מטעם לשמה הוא שאפי' יכתוב בפירוש לשמה לא מהני משום דאינו בתורת גיטין וקידושין. ושוטה וקטנה נמי הוא דכתיב ושלחה פרט לזה שמשלחה והיא חוזרת ולאו מטעמא דכתב הוא. ואף על טעמו קשה דהא דבעי לשמה הוא על הכותב הגט שיכתוב לשמה ואינו ענין לה שאינה יודעת שהוא לשם גירושין: ולי נראה דרבינו כתב י' דברים שהן עיקר הגירושין שיקר' דהם עשרה שמנה רבינו. אבל ענין העבד שכתב הגט הוא ענין אחר שאף על פי שהגט היה באופן דמקרי גירושין גמורים הוא פסול מטעם אחר שהוא אינו בתורת גיטין וקידושין. וכן גט דשוטה וקטנה אף ע"ג דהוא גט גמור וינתן לה כהלכתו הוא פסול מטעם אחר משום שהיא חוזרת לה אחר שמשלחה ודוק

לח"מ גופו של גט וכו' ודברי רבינו נראה דסותרין וכו' ודן די יהוי לכי מנאי וכו'. ולי נראה דלא קשה דהכא דקאמר רבינו וגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם אין הכוונה דבהאי סגי גופו של גט ואין צריך לכתוב עוד דהא צריך נמי שם האיש והאשה והזמן כמו שכתב רבינו גבי מחובר דצריך לכותבם בתלוש עם הרי את מותרת לכל אדם אלא כוונתו דבהאי סגי מדאורייתא ואע"ג דהוא פסק בהל' נדרים דבעינן ברר דה"ט דרי רידרור דה הרי החת קאמר דלרבא עד כאן לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט וכו' ואף ע"ג דהתם בהך סוגיא במינאי פליגי רבנן ור' יהודה והכא קאמרי דפלוגתייהו בודן וכו' שתי סוגיות הללו כל אחת מגלה על חברתה דבתרתי פליגי וכמו שכתב שם הר"ן ז"ל. ומה שכתב לקמן דבעינן ודן הוא משום שופרא דשטרי וכמו שכתבו התוספות בסוגיא דידן דף פ"ה ע"ב לדעת אביי. והכא איבעיא לו בש"ס בעינן ודן או לא בעינן ודן. ומפרש רבינו דודאי דהבעיא כך היא אם הלכה כר' יהודה או כרבנן ולענין עיכובא קאמר לפי דהש"ס קאמר לעיל מינה רבנן סברי ידים שאין מוכיחות הוין ידים. ואע"ג דלא כתב לה ודן מוכחא מלתא וכו' הנה ממה שאמר ואע"ג דלא כתב לה ודן וכו' ולא אמר שאין צריך לכתוב ודן משמע דלכתחלה בעי לכתוב ודן גם לרבנן וזה פשוט. אלא דהבעיא אם הלכה כר' יהודה ולעיכובא ולהכי הביא לו דאתקין רבא בגיטי וכו' ולא הזכיר ודן משמ' מדלא הזכירו הוא לומר דבהני הוא דמעכבי. אבל ודן לא מעכב אם לא כתב דכן משמע דאתקין רבא הוא לענין עיכובא קאמר אלמא דרבא ס"ל כרבנן דלא מעכב ועל זה השיב לו דאין מכאן ראיה. דכולהו מי קאמר אלא בעינן הכא נמי בעינן דהוא בדרך דחייה קאמר דאפשר דמעכב ודן וכיון דהוא בדרך דחייה קאמר להכי פסק רבינו כסוגיא דנדרים דמשמע דפשיטא להו דרבא כרבנן ס"ל דאינו מעכב. אבל אה"נ לכתחילה בעי וכפשט סוגיא דהכא כנזכר דפשיטא ליה לש"ס דלרבנן לכתחלה בעי משום שופרא דשטרי כן נ"ל. ודלא כמ"ש הלח"מ אח"כ דהבעיא היא אליבא דרבנן אי בעינן ודן לכתחלה. דא"כ הוה ליה להש"ס למפשט מדאביי דאף ע"ג דס"ל כרבנן דידים שאינן מוכיחות הויין ודיים ואפ"ה ס"ל דבעי וחן משום שופרא דשטרי כמ"ש לעיל ועוד מלישנא דש"ס משמע דפשיטא ליה דלרבנן לכתחילה בעי ואע"ג דלא כתב ודן וכו' מדקאמר ואף ע"ג דלא כתב