לבב דוד מב

אית לה אי סבירא לך עיילא ליה גלימא קרנא הוי ע"כ וקאמר אלא אשניה וקנסו רבנן לדידה בדידיה ולדידיה בדידה. דמשמע דקנסא הוא דאף דקרנא הוי לית לה דמשום זה הוא דאמר רב שימי בר אשי שמע מינה מרב כהנא עיילא ליה גלימא קרנא הוי. ואתי שפיר דאמר הש"ס דר"נ פליגא. דהיינו דשמואל פליג אדרב נחמן דאמר פירא הוי כך נראה כוונת הרב המגיד ומר"ן בכ"מ הביא דברי הר"ן וכתב שהתירוץ שתירץ ה"ה נתבאר יפה בדברי הר"ן. דמשמע דדברי ה"ה הם כדברי הר"ן. ולפי דברי הר"ן מה שאמרו דר"נ פליגא אמימריה דרב שימי וכו' אבל אנן ס"ל דרב כהנא ור"נ לא פליגי וכו'. והביא ראיה לזה מדפרכינן אממאנת וכו'. ולדידי לא משמע כן מדברי ה"המ כמ"ש. ועל הראיה שהביא מממאנת קשה לי דאדרבא מאיילונית היא ראיה גמורה דרב כהנא ס"ל דקרנא הוי וכמ"ש. אבל מהממאנת ליכא ראיה דכבר פירש רש"י ז"ל וז"ל ובנכסי מלוג נמי אע"פ שלא ברשות הוציאם מיהו יכול לומר אין לי להחזירן עד שאגרשנה שמא תמות בחיי ואירשנה. הרי דקרנא הוי אלא מהאי טענה הוא דלית לה: ואח"כ ראיתי להר"ן דהוא קמתמה על דברי רש"י הנזכר ואמר דאי ס"ל דקרנא הוי ושלא ברשות הוציאם. היאך הוא יכול לומר שלא יחזירם. ובאמת דברים אלו קשים אצלי דדברי רש"י ז"ל הם מלתא בטעמא משום שהוא יכול לומר שאין לי להחזירם עד שאגרשנה שמא תמות בחיי ואירשנה דהיא טענה אלימתא: ועוד דאם כך הוא משום דפירא הוי א"כ היאך אמר רב שימי בר אשי שמע מינה מדרב כהנא עיילא ליה גלימא קרנא הוי והא משמע דהוא ג"כ מוקים לה אשניה. ובודאי משום דידע דליכא לאוקי' לה לא אאיילוני' ולא אממאנת וכמ"ש בש"ס. דבשלמא באיילונית יכול לפרש לה כמו שפירש הוא ז"ל שם שכיון שנשואי איילונית טעות נכסי מלוג שלא הקנתם אותם לבעל כלל משלם לה. אבל בממאנת היאך יפרש לה רב שימי בהא דאמר. ואי דליתנהו אידי ואידי לא שקלא דאם לא יפרש לה רב שימי כדברי רש"י הנז' אלא משום דפירא הוי כמו שפירש הוא ז"ל. אם כן היכי שייך לומר דרב כהנא ס"ל קרנא הוי אלא מוכרח דמפרש לה כדברי רש"י

דין י"ז מי שראה אשתו שזינתה וכו' לפי' משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו וכו' כתב הרב המגיד לא נתברר לי טעמו וכו' אף ע"פ שהבעל אומר שראה הדבר למה תשבע וכו' נ"ל פירוש דבריו כיון שאין רגלים לדבר הרי שטר כתובתה עומד בחזקתו שאין זה דומה להמוציא שטר על חבירו ואמר לו פרעתיך שצריך לישבע בנקיטת חפץ שלא פרעו. דשאני התם טעמא הוא דהשטר לפרעון עומד והוא טוען פרעתיך אבל הכא לא אמר פרעתיך. אלא בא בטענה אחרת שלא יפרע לה כתובתה. אף על פי שהשטר אינו פרוע מחמת שזינתה. ובזה צריך שיהיה רגלים לדבר שטענתו אמת הא לאו הכי לאו כל כמיניה שלא לפרוע בטענתו זאת שאם לא תרצה לישבע וא"כ למה אמרו שמשביעה: עוד כתב ה"ה וג"כ לא נתברר לי מאין הוכיח רבינו לחלק בין טענה זו לטענו' אחרות. פירוש דבריו שרבינו כתב אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה. דמשמע דאם טען שאר טענות שבהם היא מפסדת כתובתה. כגון שאמר שמחלה לו כתובתה או מרדה עליו מתשמיש וכיוצא שאינו יכול להשביעה ומאין לו חילוק זה דמאי שנא זה מזה. כיון שאין רגלים לדבר שזינתה הרי הטענות שוות: ובודאי א' שנראה מדברי רבינו שאם יש עדי אחד כשר אף ע"ג שלא ראה אותה בעצמו יכול להשביעה. שהוא איירי באחד מקרוביו. ועלה קאמר אם ראה בעצמו ומשום זה כתב הרב המגיד אבל אם יש שם עד מן הדין הוא וכו' אבל אם אין שם עד כשר אף על פי שהבעל אומר שראה הדבר למה תשבע: ומעתה מה שתמה מר"ן בכ"מ על דבריו לא יש תימה גם במה שמפרש הך מתניתין דקתני עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה דהיא איירי כשהבעל טוען בריא. ודאי שהרב המגיד מפרשה בשאינו יודע אלא מפי העד וכן נראה מהש"ס דאמר עלה סבר רמי בר חמא וכו' ואמר מר כל מקום שהשנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ע"כ. הרי דומה שבועה לחיוב ממון וכמו דשניים שמחייבין אותו ממון אע"ג שאינו טוען בריא גם לענין שבועה נמי אף ע"ג שאינו טוען בריא

דין כ"ה אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וכו' כתב הרב המגיד משום דא"ר חנינא מסורא וכו' דילמא קי"ל כרבי יוסי בר יהודה וכו': קשה לי כיון דרבינו פסק דבעי קינוי על פי שנים וסתירה בפני שנים דלא קי"ל כר' יוסי בר חנינא אמאי פסקה להאי דינא: ונ"ל דכוונת הרב המגיד דמשם למד דין זה אף ע"ג דהוא לא פסק כוותיה. דהא הוא פסק לעיל דכל שראה אותה שזינתה יוציא ויתן כתובה. וכל שראה אותה שנסתרה אחר מה שקינא לה חשיב כאילו ראה אותה שזינתה. דהא ר' יוסי ס"ל דקינוי על ידי עצמו וסתירה על ידי עצמו מצי גם להשקותה. ואף על גב דלא קי"ל כוותיה כדי להשקותה. מ"מ כדי ליאסר עליו חוששין לדבריו דאף בקינוי על פי עצמו הוי קינוי ואסורה לו ודומה בצד מה למה שאמר רבי חנינא מסורא. ומה שתלה רבינו דבריו משום דבזמן הזה אין מי סוטה. ולדידיה אף בזמן דאיכא מי סוטה נאסרת לעולם שאינו יכול להשקותה. אפשר דנקט כך לומר דזה הוא אליבא דכ"ע גם לרבי יוסי בר יהודה דבזמן הזה אין לה היתר כיון דליכא מי סוטה כן נ"ל: ומר"ן בכ"מ תמה על רבינו דמאי אירייא בזמן הזה אפי' בזמן דאיכא מי סוטה נמי אינו יכול להשקותה וכו'. דמשמע דפשיטא ליה דלאוסרה ודאי נאסרה ולא ביאר מהיכן נראה לו זה אבל ראיתי בב"י סימן קט"ו שכתב על דברי רבינו אלו וז"ל הכל פשוט ע"פ מה שנתבאר דכל שרא' אותה שזינת' יוציא ויתן כתובה אחר שישביעוה ואם הודית תצא בלא כתובה. וכל שנסתרה אחר קינוי ושהתה כדי טומאה חשיב כזינתה עכ"ל. שנראה דלא צריך למה שאמר הרב המגיד אלא שתמה דמאי איריא בזמן הזה וכו'. ותירץ דאפשר שנגרר אחר לישנא דגמרא וכו' דהיינו דודאי דאף בזמן דאיכא מי סוטה שייך זה. אלא שנגרר אחר לישנא דגמרא הוא דנקט הכי. ומשמע מזה דדין זה דנקט רבינו לא היה צריך לומר אלא דנגרר אחר לישנא דש"ס. דלא כהרב המגיד דמשמע מדבריו דמזה הוא שיצא לו לרבינו וכמו שפירשתי דבריו. ומעתה מה שכתו' בגיליון וז"ל הם הם דברי המ"מ ואיני יודע מה בא