לבב דוד מא

ס"ל דלא אמר פשיטא אלא משום זה דאי אמרת וכו' וכיון שדחו ההכרח לא איפשיטא הבעיא

עוד כתב הרב המגיד ונראה שהם מפרשים אותה אליבא דר"י ובשאמר עד עולם. מה שכתב ובשאמר עד עולם משום דאם לא אמר עד עולם. מאי מבעיא ליה או מכל מילי סליק נפשיה. דהא ר' יהודה ס"ל דאם לא אמר עד עולם דמה שאמר הוא דווקא ולא איכא פרי אחריני אם כן גם הכא כשאמר ובפרי פירות ולא אמר בפירות לא סילק נפשיה אלא מפרי פירות ולא מפירות דמאי שנא. אבל אם אמר עד עולם אתיא שפיר הבעיא הכי אם מפרי פירות סליק נפשיה מפרי לא סליק נפשיה. משום דאמרינן דלא אמר ר"י כשאמר עד עולם מכל מילי סליק נפשיה אלא על מה שיבאו אח"כ. שאם אמר ובפרי פירותיהן גם על פרי פרי פירותיהן אמר שסילק נפשיה שאם באו מפרי פירותיהן. אבל על הקודם שהם פירותיהן לא סליק נפשיה. או דילמא על הקודם נמי אמר דמה שאמר פרי פירותיהן הוא דמכ"ש פירותיהן כיון שאמר עד עולם משמע שלא יהנה מפירות נפשיה כלל ופשיט ליה פשיטא דמכל מילי סליק נפשיה דעד עולם שאמר גם על הפירות סליק נפשיה. דאי אמרת מפרי פירות סליק נפשיה מפרי לא סליק נפשיה דלא אמר על הקודם כיו דאכלינהו לפירות פרי פירות מהיכא דהרי כבר אכל פירות שהם שלו. ומהיכן יבאו פרי פירות אלא ודאי דמשמעות עד עולם הוא גם על הקודם שלא יאכל הפירות. וא"כ איכא פרי פירות. ודחי ליה וליטעמיך וכו' הכא נמי בדשייר. דהיינו דעד עולם לא קאי אפירות דהוא לא סליק הקודם ומה שיבואו פרי פירות הוא בדשייר ולא אכלם וקנה קרקע מהם ועשו פירות: עוד כתב ולא נזכרה בעיא זו בה' ולא בדברי רבינו ואולי שדעתם היה לפרשה אליבא דת"ק והלכה כר"י ולזה לא הזכירוה ע"כ דהיינו דס"ל דלא שייכא בעיא זו אלא את"ק דס"ל דאם אמר ובפירותיהן הרי זה אינו אוכל פירות בחייה דמכל מילי סליק נפשיה. על זה קא בעי שאם לא הזכיר פירותיהן אלא פרי פירותיהן. מדנחית להכי הוא דעתו דלא סליק נפשיה מהפירות. אלא מפרי פירות ואילך או דילמא מכל מילי סליק נפשיה. דהכי דעתו דלא אמר ובפירותיהן הוא כאילו רצה לפרש דגם מפרי פירות סליק נפשיה אבל לר"י לא תבעי. דודאי דמה שהזכיר הוא שסליק נפשיה ואפילו אמר עד עולם דעל מה שיבואו אח"כ. ולא על מה שקודם וכיון שזאת הבעיא היא אליבא דת"ק דלית הלכתא כוותיה לא הזכירוה: וכי תימא דמ"מ הוה ליה לרבינו להזכיר דין זה שאליבא דר' יהודה דממה שהזכיר הוא שסליק נפשיה. זה אינו דאין דרכו של רבינו להביא אלא מה שמוזכר בש"ס דווקא

פרק כ"ד דין ד' ולמה לא חלקו וכו' וכן אם לוותה ואכלה חייב לשלם ע"כ. עיין מ"ש הרב המגיד והעלה דלאו עיקר דעת רבינו ונלע"ד דרבינו קא דייק הכי מדברי אית דאמר וכו' דלא קא מקשו והא בעמוד והוציא קאי אלא אחר דאמר ליה תנאי יש לה. דמשמע דהבין דמה שאמר ר' יוחנן תנאי יש לה הוא בדיתבא תותיה. דכל זמן שלא גירשה הוא זן אותה ועלה קא מקשה כיון דבעמוד והוציא קאי בודאי שלא יזון אותה כל זמן שלא גירשה. ועל זה קא מקשו והתניא יש לה דהיינו דמוכרח מהאי ברייתא דאע"ג דבעמוד והוציא קאי כל זמן שלא גירשה צריך לתת לה מזונות. ודחה לו כי תניא ההיא לאחר מיתה. וקמא לה הך סברא כיון דבעמוד והוציא קאי שכל זמן שלא גירשה לא יזון אותה. ובודאי שהטעם הוא שמא תתעכב אצלו דאם משום שלא נתחייב במזונות כיון שהיא אסורה עליו. א"כ לאחר מיתה נמי יתחייב וכיון שכן להאי לישנא נראה להדיא דדווקא בדיתבה תותיה הוא דלא יתחייב משום דבעמוד והוציא קאי. אבל אם לוותה ואכלה חייב לשלם וליכא בעיא בהאי דבלישנא קמא אע"ג דידע דבעמוד והוציא קאי מזוני לא יתחייב. אפ"ה קא מבעיא ליה בלוותה ואכלה משום כיון דהוא תנאי כתובה . בשעה שהוא פורע לה כתובה ג"כ הוא פורע התנאי כתובה שהוא מה שלותה ואכלה. אבל בלישנא בתרא דלא קא מיבעיא להו בהאי דפשיטא לה דבלוותה ואכלה הוא כמו הכתובה. דבשעה שהוא פורע הכתובה פורע תנאי שלה שהם המזונות שלוותה ואכלה כשהיה בעלה במדינ' הים דבחדא מחתה נינהו: ומה דאוקים להברייתא לאחר מיתה הוא דעדיפא מינה קאמר שתהא ניזונית והולכת לאחר מיתה אע"ג דהנישואין היו בעבירה. אבל בלוותה ואכלה פשיטא דצריך לשלם בשעה שפורע הכתובה ויוציאה מביתו דתנאי כתובה ככתובה

והשתא אתי שפיר דלישנא בתרא לאו כלישנא קמא לענין דינא כדרך תרי לישני דהש"ס דרובא דרובא דפליגי תרי לישני . ופסק רבינו כלישנא בתרא כדרכו בכל מקום . ודא עדיפא דסברא הוא כיון דתנאי כתוב' ככתובה בשעה שפורע הכתוב' פורע נמי תנאי כתובה ולא אמרינן בהאי דילמא תעכב גביה כיון שאין זה אלא בשעה שמגרשה. דלזה הוא שאמרו בש"ס לישנא בתרא שהוא דלא כלישנא קמא. ונראה שרבינו דייק בלשונו שכתב ויש לשתיהן מזונות לאחר מותו וכן אם לוותה ואכלה דמשמע דטעם אחד לשניהם דלא שייך טעם דתעכב אצלו דבלוותה ואכלה כשכופין אותו להוציאה יפרע לה מה שלוותה ואכלה כן נ"ל ודוק

דין ז' ואם היתה שניה וכו' הרי הן ככל הנשים ע"כ כתב ה"המ וז"ל והוא ז"ל סבור דאפי' הכי השניה כדקאי קאי דר"נ לא פליג אדשמואל בהא ע"כ אין להקשות דאיך שייך דר"נ פליג אדשמואל בהא והא דרב נחמן דס"ל פירא כ"ש דמודה לשמואל דאין לה בלאות ובודאי דין השניה כדקאי קאי: דהכוונה דלא פליג אדשמואל בזה דטעמא הוא משום קנסא דווקא דודאי שראוי היה מן הדין שלא יגיע לבעל שום דבר ממנה אחר שאין לה כתובה ממנו וכמו שכתב ה"ה אחר כך בתשלום דבריו. אלא דממה שכתב וסבר רבינו דאפילו הכי דין השניה כדקאי קאי דר"נ לא פליג אדשמואל. משמע אבל שמואל פליג אדרב נחמן דאמר פירא הוי אלא ס"ל דקרנא הוי וזאת היא קנסא דקנסו לה רבנן. וכמשמעות הש"ס דאמר דרב נחמן פליגא אלא דלכאורה קשה דאמאי אמרו דרב נחמן פליגא והוה יכול לתרץ דטעמא דשמואל לאו משום דקרנא הוי דאפי' אי פירא הוי שייך בה לשון קנסא וכמו שכתב רבינו ביבמות בפירוש המשניות שהביא הרב המגיד. ונ"ל דאי אפשר לתרץ הכי דהא קא מקשי הש"ס אלא איילונית אי דאיתנהו אידי ואידי שקלא אי דליתנהו איפכא מבעי ליה נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה. ופירש רש"י