לבב דוד לט

אדיוקא ומפרשה לה סתמי סתמי קתני ואיכא נפקותא לדינא וכמו שהשיג עליו הראב"ד ס"ל. רבינו יפרש דלא קא מתרץ רב אשי סתמי קתני אלא משום דבברייתא ברישא קתני או שהיתה לה חצר בדרך. ובסיפא קתני או שהיתה לו חצר בדרך. דמשמע דהחילוק הוא אם החצר דידה או החצר דידיה. ותירוצא בעלמא הוא דקא מתרץ הכי לפי דעת המקשה דקא מקשה הכי. אבל לדעתו ז"ל הקושיא זו לא תקשי דכוונת הברייתא כך היא דחצר שלה דרישא דברייתא דהיינו שהכניסתו שם היא משום לינה וכדין שלא נתייחד לשם נישואין. ושהיתה לו חצר בדרך דסיפא דהיינו שנכנסה עמו לשם נישואין ומשום כך הרי"ף לא הביא זה בהלכות כן הוא נראה לע"ד אבל הרב המגיד לא כך כתב יעו"ש

דין כ"ט המוכר קרקע לאשתו וכו' הנה נראה דממה שכתב רבינו דגם במעות טמונין ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות. שלא יוכל לומר שממעשה ידיך הם והרי הם שלי הוא משום שיכולה לומר על מעות שבידה שבמתנה נתנו לי. אבל לא תקנה גוף הקרקע שמכר לה. לפי שאין דעתו להקנות לה אלא כדי שתגלה המעות שהיו טמונין אצלה ואם כן קשה בהך שכתב רבינו פכ"ב מהלכות מלוה שאם לוה מאשתו ואח"כ גירשה שאין לה עליו כלום. דמשמע שאין יכולה לומר שמתנה נתנו לה: ונ"ל שדעתו של רבינו היא דממה שאמרו בסוגיא התם מתיבי לוה מן העבד ושחררו מן האשה וגירשה אין להם עליו כלום. מאי טעמא לא משום דאמרינן לגילוי זוזי הוא דבעי. דמשמע דמשום שכתב להן שטר ושעבד להן נכסין הוה ליה כאילו גמר ומקנה להו שיקנו דומה דמכר דקא פריך עליה מינה. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל והתוספות ז"ל ותירץ שם בש"ס שאני התם דלא ניחא ליה לשוויי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה. דהיינו דאמרינן שעשה כדי לגלויי זוזי ולא שעבד נפשיה. דמשמע מכל זה דמשום מה ששעבד נפשיה הוא דהוה מתחייב אלא משום דאמרינן דלאגלויי זוזי הוא דבעי לא יתחייב ולא הוה מתחייב משום דיכולה לומר במתנה נתנו לי. ואז בלוה דמשום שיעבוד לא נשתעבד דלא ניחא ליה לשוויי עבר לוה לאיש מלוה. אבל במכר נשתעבד לה וקנתה גם גוף הקרקע דסבירא דלא אמרינן דלאגלויי הוא דבעי ומשום שגמר והקנה לה. וכיון שאחר כך אוקמו בש"ס כאן במעות טמונים כאן במעות שאין טמונים דבמעות שאין טמונים הוא דגמר ומקני. א"כ לפי מה שאמרו בש"ס מעיקרא דלא ניחא לשוויי עבד לוה לאיש מלוה דהוא עדיף גם במעות שאינם טמונים שלוה ממנה לא שעבד נפשיה כלל שעשה כך כדי שתתנם לו ברצונה ולא תאמר במתנה נתנו לי: והשתא דברי רבינו לאו משום שיכולה לומר שנתנו לה במתנה אלא משום דגמר ומקני לה במעות שאינן טמונין דליכא דלגלויי זוזי הוא דבעי קנתה גם הקרקע וטמונין ודאי דלא הקנה לה קרקע דהוא עבד כדי לגלויי זוזי אבל המעות זכתה בהם במה שכתב לה שטר שקיבל מעות דכאילו במתנה הקנם לה. דהכי משמע מהש"ס דאמרו במעות טמונים לא קנתה. דמשמע דדוקא לא קנתה המקח. אבל המעות הם שלה כיון שכתב לה שקיבל ממעותיה כך וכך: ודקדק רבינו בלשונו שם בדין לוה מהאשה וכתב ואין להם עליו כלום וכו' וכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה. דהיינו שלא ישתעבד בחוב זה אע"פ ששעבד נכסיו. ולא אמרינן שלה הם נמי מה שביד האשה בחזקת בעלה הוא שהיא לא אמרה לו בשעת הלואה שבמתנה באו לידה. וא"כ בחזקת בעלה הוא ואין לה עליו כלום. ואמר סתם אפילו במעות גלויים. דכיון דהיא הלוואה לא ניחא ליה לשוויי עבד לוה לאיש מלוה. ולא שיעבד עצמו להקנות לה אלא כדי להוציא מידה מעות אלו וכדי שלא תאמר מתנה הם הוא דכתב לה שטר הלואה וכמ"ש. דודאי דאם בשעת הלואה אמרה במתנה נתנו לה היא נאמנת כמ"ש רבינו כאן בסמוך ולא איירי רבינו שם אלא שהלותה לו בסתם שלא אמרה במתנה נתנו לי דאז אמרינן דכל מעות שביד האשה בחזקת בעלה הם ולא ביאר רבינו כל כך משום דסמך על מה שכתב כאן כנ"ל: אבל לפי מה שכתב הרב המגיד לחלק בין הקונה ממנו שדה ובין המלוה אליו שכל שהלוותן לו יצאו מחזקתן והרי הן ביד הבעל וכו'. אבל בקונה ממנו שדה סבורה היתה שהמכר קיים ולפיכך לא אבדה זכותה: קשה לי חילוק זה שהרי גם בהלותה לו וכתב לה שטר נשתעבדו לה קרקעותיו. ואפי' במעות טמונים דעבד כדי לאגלויי זוזי מ"מ לא אבדה זכותה שיכולה לומר במתנה נתנו לי. וכ"ש במעות גלויים דליכא למימר בהו דלאגלוי זוזי הוא דבעי והוא קבלם ממנה ונשתעבד לה בשטר. דיכולה לומר במתנה נתנו לי דלא אבדה זכותה כיון שהיא סבורה שנשתעבדו לה קרקעותיו

ועוד דמה שכתב שם רבינו וכל המעות שביד האשה בחזקת בעלה. משמע דגם שבידה ממש דומיא דמה שקנה עבד קנה רבו דהוא בין במה שבידו או שביד אדוניו. ולפי מה שכתבתי ניחא דגם במה שבידה כיון שלא אמרה במתנה נתנו לי לית לה חזקה: ועוד דבש"ס דקא מקשה מהאי ברייתא דלוה מן העבד וכו' למ"ד קנתה לאו משום דלאגלויי זוזי הוא דבעי. דממה דקא מקשה הכי משמע דאי לאו משום האי טעמא הוה משתעבד לה ואפי' שיצאו מרשותה. וגם ממה שתירץ לו דשאני התם דלא משוי איניש עבד לוה לאיש מלוה. דהיינו שבודאי דלאגלויי זוזי הוא דבעי משמע דאי לאו הכי הוה משתעבד לה ואפילו שיצאו המעות מרשותה כיון דשיעבד לה נכסיו

וראיתי להלח"מ שהקשה על דברי הרב המגיד דמאי קושיא הא לדעת רבינו שאני הלואה ממכר וכו' ולעד"ן שאין זה קשה משום דהמקשה פשיטא ליה דברייתא זו איירי במעות טמונים אבל בגלויים קנו ואם כן מוכרח לומר דליכא האי סברא דכשיצאו מידה והלוותן לו יצאו מחזקתן דאכתי בחזקתן קיימי דנכסי מלוג הן דנאמנת האשה לומר דמתנה נהנו לי. ותירץ לו לפי דעתו זו דהיא אלימא ליה דשאני התם דלא משוי איניש עבד לוה לאיש מלוה. אבל לפי המסקנא דהילכתא דבמכר לא קנתה בטמונים דלאגלויי זוזי הוא דבעי. ואית לן האי סברא דלא משוי איניש עבד לוה לאיש מלוה. דבכל צד דמצינן למפטר יתיה עברי גם בגלויים. אם כן מוכרח לחלק בין הלואה למכר כיון שיצאו מידה שהלוותן לו יצאו מרשותה זאת היא כוונת הרב המגיד: אבל על קושייתי בדברי הרב המגיד אי אפשר לתרץ כך משום דהמקשה פשיטא ליה דברייתא זו איירי במעות טמונים אבל בגלויים קנו