לבב דוד לח

לפי גירסתנו לא קשה מה שהקשה במשנה למלך דהא לפירוש רש"י ז"ל משמע דהוא איירי באלמנה דהא פירש בד"ה זאת אומרת וכו' ובת הניזונת מן הבנים זנין אותה בבית אמה ואין כופין אותה לדור אצלם. דילמא בקטנה עסיקינן ומשום הכי לא קתני בת אצל אחין ע"כ אלמא דמשמע ליה דאיירי באלמנה ולענין שלא תהיה אצל האחין אע"פ שהיא גדולה והש"ס דקא מקשה ודילמא בקטנה איירי שהיא צריכה לאמה. אבל בגדולה אה"נ שהיא ניזונת אצל האחין. ולפי שהש"ס אמר ומשום מעשה שהיה וכו' להכי פירש רש"י ואיכא למיחש נמי שמא יהרגוה. דהיינו דבקטנה שייך תרתי שהיא צריכה לאמה ועוד שמא יהרגוה. אבל בגדולה . דלא חיישינן לרציחה אימא לך דתשב אצל האחין. ועל זה תירץ בש"ס דא"כ דיש חילוק בין גדולה לקטנה ניתני מוליך לה מזונות למקום שהיא. דמשמע לגדולה במקום שהיא ולקטנה במקום שהיא מאי למקום שאמה. משמע דהבת אלל אמה ולא אצל האחין כך פי' הש"ס לדברי רש"י

והשתא לדבריו אלו שפירש דברי הש"ס באלמנה הוא כדברי י"מ שכתב הטור דלא אמרו הבת אצל אמה אלא באלמנה דמוכרח לומר דשאני אלמנה דשמא יהרגוה. דאל"כ אמאי קא מפרש לה בבת הניזונת אצל האחים. אלא דהמקשה מעיקרא קא ס"ד דבגדולה לא שייכא רציחה. ועל זה קא מקשה דילמא בקטנה שהיא צריכה לאמה. ואיכא נמי חששה דרציחה בשביל עישור נכסים שלה. ותירץ לו דאם אתה נותן חילוק בין גדולה לקטנה. ניתני למקום שהיא אלא ודאי שלא יש חילוק בין גדולה לקטנה. דגם בגדולה איכא חשש רציחה משום עשור נכסי שלה. דלהכי דייק בלישניה רש"י ז"ל ופירש אם כן דיש חילוק בין גדולה לקטנה. דהיינו שלא יש חילוק בין גדולה לקטנה דבתרוייהו חיישינן לרציחה הרי לך להדיא דרש"י ז"ל הוא הי"מ שכתב הטור. ואתיא הסוגיא שפיר לדעתו ז"ל ואזדא לה קושיא ראשונה של המש"ל: ועל הקושיא שהקשה על סברת הרמ"ה. הנה הוא ז"ל הבין דברי הרא"ש שכתב והביא ראיה ממתניתין דהנושא את האשה סתמא קתני ומשמע בין גרושה בין אלמנה. דההוא ממה שקתני סתמא משמע בין גרושה בין אלמנה עד שהקשה עליו. אבל הרואה תשובת הגאונים אין כך כוונתם. וז"ל תשובת הגאונים סימן מ"ו משער הד' מח"ד. א"ר חסדא זאת אומרת בת אצל האם והרי דברים ברורים שאף על פי שנישאת הבת אצלה. ולא קא מפליג בין אלמנה לגרושה ושמעינן מן הכין כי בין אלמנה היא ובין גרושה היא הבת אצלה. דקא דייקינן מן מתניתין דתנן מוליך למזונותיה למקום שאמה. ולא תנן למקום שהיא ע"כ הרי להדיא דסתמא דדברי הגאונים דקאמרי הוא על דברי רב חסדא דלא מפליג בין אלמנה לגרושה. דשמעינן מדבריו כי בין אלמנה ובין גרושה הבת אצלה. דהשתא פירוש הש"ס כך הוא ממאי דבגדולה עסיקינן עד שאתה מפרש דמתניתין בין בגרושה בין באלמנה. דמשלא חילקת בין אלמנה לגרושה דאו גם בגדולה איירי. אימא דבקטנה עסיקינן דהוא משום מעשה שהיה וכו' דזה לא שייך אלא באלמנה : והשיב דאם כן ניתני למקום שהיא ואנן ידעינן דהקטנה היא אצל אמה בלאו הכי דהיא צריכה לאמה ולמה קתני למקום שאמה אלא ודאי שמלתא פסיקתא קתני דכל הבת עצל האם. דאז ליכא חילוק בין אלמנה לגרושה. דהכי דייק דברי הגאונים. דמ"ש ולא קא מפליג בין אלמנה לגרושה. דהוא על דברי רב חסדא ואמר עלה דקא דייקינן מן מתניתין דתנן מוליך מזונותיה למקום שאמה ולא תנן למקום שהיא. דהרי לא אמרו משום דמתניתין סתמא קתני. דהשתא מה שאמר הרא"ש והביא ראיה ממתני' דהנושא אשה סתמא קתני ומשמע בין גרושה בין אלמנה כוונתו היא דלפי הדיוק דא"כ ניתני למקום שהיא. דאו מה דקתני מתניתין הנושא אשה סתמא קתני דמשמע בין גרושה בין אלמנה. ולשון הרא"ש שהביא בב"י הוא מתוקן יותר שכתב. כל זה כתב הרא"ש בפרק הנושא ומבואר בדבריו שהרמ"ה הביא ראיה ממתניתין דהתם דלא שנא בין אלמנה לגרושה ע"כ. הרי שלא כתב שהביא ראיה ממתני' דהנושא אשה סתמא קתני כדברי הרא"ש ממש דנתכוון למה שכתבתי בפירוש דברי הרא"ש

ומה שהקשה על הטור שלא הביא דעת שלישית והוא דעת הרא"ש אביו דס"ל דבת אצל האם בין אלמנה בין גרושה ומיהו הבן ברשות אביו ליטלו לאחר זמן הנקה וכמ"ש בתשובה כלל פ"ב. נלע"ד דלא קשה כיון דהוא סובר דאין חילוק בין בן לבת מדכתב דהא דאמרינן בת אצל הבת היינו דווקא באלמנה וכו' אבל בגרושה שבקינן לה אצל אביה. וזה אמר על מה שכתב ולאחר שגמל הנער יש אומרים שברשות האב אם ירצה יקחנו אצלו דמשמע דהוא סובר דאין חילוק בין בן לבת דאם הוא דעתו שיש חילוק בין בן לבת מי תלה זה בזה דאפי' אם נאמר דגם בגרושה מיירי הרי יש לחלק בין בן לבת והוא הביא דעת יש אומרים דהוא משום דבאלמנה מיירי. וכיון שכן לא הביא דעת הרא"ש אביו כיון דהוא פליג עליה: ועוד דזאת דעת הראב"ד במה שהשיג על רבינו. והוא הביא דברי רבינו שכתב וכן כתב הרמב"ם שנראה שהוא פוסק כרבינו לכן לא הביא דברי אביו הרא"ש כנ"ל ודוק: ועוד נ"ל לומר דמ"ש הרא"ש תניא נמי הכי לאו דהכי גריס בש"ס. אלא דבריו הוא אומר דתניא נמי הכי כהאי דיוקא דדייק רב חסדא ממתניתין שמניחין אותה אצל האם דכן מצינו בברייתא שהזכירו זה בבן קטן. ולפי שדברי רב חסדא אף בגדולה ופריך דאימא בקטנה והביא הך ברייתא לא תימא דברייתא פליגא דהא קטן קתני דבבן שאני דבגדול אינו אצל אמו. וכן ראיתי להרי"ף שהביא לדברי רב חסדא דלא שנא גדולה ולא שנא קטנה וכתב גם כן תניא מי שמת והניח בן קטן וכו' דמשמע דגם הך ברייתא אתיא גם לדברי רב חסדא

פרק כ"ב דין ב' כיצד האשה שנתארסה וכו' אם מתה יירשנה אביה אע"פ שכתובת' בבית בעלה ע"כ. הנה רבינו דייק בלישניה וכתב ברישא ונתייחד עמה שם לשם נישואין דהיינו שפירש לשם נישואין וזה בודאי אפי' בחצר דידה כיון שגילה דעתו בפירוש לשם נישואין ומשמע הא אם לא פירש לשם נישואין אפילו בחצר דידיה אביה יורשה. וכן בסיפא כתב נכנס הבעל עמה ללון כדרך שלנין עוברי דרכים בפונדק אחד וכו' ועדיין לא נתייחד עמה לשם נישואין דמשמע שלא אמר לשם נישואין אלא סתמא אביה יורשה. כמו דדייקי' מרישא דודאי דלא מקשה בש"ס אברייתא אם היה כתוב כלשון רבינו: ואע"פ דהשתא מיהא דקתני בברייתא בלשון דקשה דיוקא