לבב דוד לו

שהקשה מרן בכ"מ על דברי הרב המגיד לא קשה ודוק

פרק ט"ז דין כ"ז אמר לה הבעל כך היה וכו' כתב הרב המגיד זה יצא לרבינו ממ"ש בפרק הכותב הבעל בשאין שם עידי גירושין וכו' ומפרש רבינו שהוא לענין תוספת לפי שבעיקר כתובה אין שם מגו וכפי מה שנתבאר בדעת רבינו ע"כ. ודאי שלהך מימרא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וכו' מוכרח לפרש כך שמה שאמרו מתוך שיוכל לומר לא גרשתיה הכוונה לענין שלא להתחייב בתוספת אבל לענין גירושין היא נאמנת וכיון שהיא נאמנת לינשא נוטלת עיקר כתובה מפני מ"ש בכתובה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל בתוספת . לא לפי שאין מדרש כתובה בתוספת

והנה במה שכתב רבינו הוציאה גט ואין בידה שטר כתובה אם דרך אותו מקום שלא יכתבו כתובה גובה עיקר כתובתה בגט ואם דרכן לכתוב כתובה אפילו עיקר אין לה הוא כדשמואל דאוקים למתניתין דהוציא הגט וכו' הוא במקום שאין כותבין. אבל במקום שכותבין אינה גובה בלא כתובה. דלא כרב דאמר גם במקום שכותבין איירי מתניתין. ומה שכתב רבינו בהוציאה גט ואין בידה שטר כתובה דגובה עיקר דווקא ולשמואל אפי' תוספת יש לה. שהרי כך פריך בש"ס לרב אמרי בשלמא לשמואל מוקי לה במקום שאין כותבין וכו' אלא לרב נהי דעיקר לא גביא תוספת מיהא תיגבי ופירש"י בשלמא לשמואל דאמר בין עיקר בין תוספת נפרעין על פי הגט ע"כ. הנה ראיתי להרא"ש בפ"ק דמציעא דהרמב"ן ז"ל הסכים דברי שמואל לדברי רבי יוחנן דאמר דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום יעו"ש. וא"כ השתא ומה דבמקום שכותבין. בגט לבד לא גבייא גם עיקר כתובה דריעא טענתא דידה ונאמן גם במעשה ב"ד. כ"ש בתוספת דלאו מעשה ב"ד הוא דיהא נאמן גם במקום שאין כותבין וכיון שכן מה שהקשו בש"ס בשלמא לשמואל הוא לפי ריהטא דשמואל פליג אר' יוחנן שלדברי רבי יוחנן גם במקום שכותבין איירי מתניתין אבל לפי מה שנאמר דשמואל לא פליג אר' יוחנן קושיא זו תקשה גם לשמואל וכשתירץ רב יוסף הב"ע שאין שם עידי גירושין מגו שיוכל לומר לא גרשתיה יכול לומר גרשתיה ונתתי לה כתובתה תתורץ גם לשמואל: והטור נמי פסק כשמואל דאוקים למתני' במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין אינה גובה כלל דלא כרב ובמקום שאין כותבין עצמו דווקא עיקר ולא תוספת וכסברת רבינו דאוקימנא דגם לשמואל דווקא עיקר ולא תוספת אלא דיש בינו לבין רבינו דלרבינו היכא דאמר גירשתיה ונתתי לה כל הכתובה עיקר ותוספת וכתבה לי שובר ואבד שוברי מתוך שיכול לומר וכו' נותן לה את העיקר משום דהוא לא מחלק בהיכא דאמרה גרשתני דנאמנת אפי' בשתובעת כתובה וא"כ מוכרח ליתן לה העיקר משום תנאי כתובה שהוא שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכשהיא נאמנת לינשא לאחר מוכרח ליתן לה' עיקר הכתובה. אבל הטור ס"ל דבאמרה גרשתני כשתובעת כתובה אינה נאמנת ולא תנשא וא"כ בשאין לה עדי גירושין נאמן במגו שיכול לומר לא גרשתיך ואינו נותן לה גם העיקר ודוק

פרק י"ז דין א' מי שהיה נשוי נשוי וכו' כתב הרב המגיד ואע"פ שבאה לגבות ממנו וכגון שהן גרושות כולן נשבעות עכ"ל. קשה לי דמנין לו להרב המגיד לומר זה לדעת רבינו והא רבינו אמר דבריו כשמת. ומכ"ש דבש"ס אמרו במאי קמיפלגי אמר שמואל כגון שנמצאת אחת מהם שדה שאינה שלו וכו' אביי אמר דאביי קשישא איכא בינייהו וכו' דלשמואל איירי בנמצאת שדה שאינה שלו. ולפי דברי הרב המגיד שלא הזכיר מזה משמע דרבינו לא איירי בהכי. ולפי דברי אביי איירי מתניתין ביתומים דווקא . וראיתי להלח"מ שכתב על דברי המגיד והאי טעמא משום שמא ימצא אחת מן השדות שאינו שלו וכפי' התוספות שפירשו בגמ' ולא כפירוש רש"י שם וא"כ היה לו להזכיר הרב המגיד דדווקא בשנמצאת שדה א' שאינו שלו אלא ודאי משמע שלא פירש כן ע"כ. ולכאורה דבריו אין בהם הבנה דמעיקרא אמר דטעמא הוא משום שמא ימצא שדה שאינו שלו וכו' ואח"כ אמר לבסוף אלא ודאי משמע שלא פירש כן: בד ונראה לי פירוש דבריו כך דבתחלה נתן טעם לדברי הרב המגיד שאמר שבגרושות איירי דשייך טעם דשמא ימצא שדה א' שאינה שלו וכפירוש התוספות דודאי חששא זו שייכא גם בגרושות ולא כפירוש רש"י שפירש שאיירי שנמצאת כבר שדה א' שאינה שלו דאם כן היה לו להרב המגיד לפרש דברי רבינו שאיירי בשנמצאת כבר שדה א' שאינה שלו אבל בפירוש התו' אע"פ שלא פירש הרב המגיד. הדבר מובן מעצמו שהרי גם בגרושות שייכא חששה זו. אבל לפירוש רש"י שאיירי שנמצאת כבר. היה לו לפרש הרב המגיד דאיירי שנמצאת כבר שדה אחד שאינה שלו

אבל מ"מ לא הונח לי גם דבריו אלו כיון דרבינו אמר ומת דאיירי בשמת דווקא. דאף אם תמצא לומר דכוונת הרב המגיד לומר דגם בגרושות איירי רבינו ואע"פ שאין משמעות דבריו כך שהרי אמר הוא כבן ננס שאמר במשנה וכו' וכגון שהן גרושות. דמשמע דמתניתין איירי כגון שהן גרושות. מ"מ מנין לו דרבינו איירי גם בגרושות כיון דנקט בדבריו ומת. ואפשר דטעמא הוא כדאמר אביי קשישא יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים: וגם דאף שנאמר כדעת הלח"מ דרבינו יפרש כהתו' דהוא משום שמא ימצא שדה שאינה שלו. אכתי קשה דלמה אחרונה נשבעת כיון שהיא גובה ממנו ולבעל עצמו לא תשבע וכי תימא כיון שבבעל עצמו אם אמר לה תשבע לי צריכה היא וכמ"ש רבינו בפרק שלפני זה דין י"ט. וא"כ ג"כ הכא שאומרת שלישית לרביעית תשבע לי שלא גבית מכתובתיך כלום לפי שייראה אני שמא ימצא שדה א' מן השדות שאינה שלו ותשבע לה על זה. גם זה אי אפשר לפי שהטעם הוא כמ"ש בש"ס משום דאם גבה גבה אבל לשיטת הפוסקים שסברי כמ"ד שאם גבה לא גבה לא תשבע. ורבינו הכי ס"ל בפרק ב' מהלכות מלוה ולוה ובלאו הכי נמי דבשלמא בבעל שהוא טוענה בריא שנתקבלה כתובתה. ולהכי כשאמר לה תשבע לי היא נשבעת. אבל בהאי שאומרת שמא ימצא שדה א' שאינה שלו. אינה נשבעה כיון שהיא באה ליגבות מן הבעל ולא רמיא עליה שבועה מן הבעל למה תשבע לה שנמצא שגם דברי הלח"מ לא אתו לפי מה שפירשתי לעיל: וראיתי להב"י בסימן ס"ז שהביא דברי הרב המגיד הנזכר וכתב ומשמע דא"א לומר דלאחרונה קאי דכיון דבאה ליגבות ממנו למה צריכה