לבב דוד לה

האומר צדקה ובמי שהלך למד"ה ניחא ליה דברי האומר תכשיט: ועוד נ"ל לומר כשדקדקתי על דברי רש"י ז"ל שאמר ולי נראה דאדמר עוקב' קיימי דאמר מי שנשתטה וכו' ואיפכא גרסינן וכו' דמאי נפקא מינה לדינא בין אם נאמר אם קיימי אברייתא או אדמר עוקבא כיון דמזה נשמע לזה. שהרי בדף ק"ז קיימי אמי שהלך וכו' ומוכרח דכוונת רש"י ז"ל היא דאם אמרינן דבשתי מקומות אלו דפליגי הם קיימי אמי שהלך. אפשר לומר אבל בנשתטה לא פליגי דדבר אחר הוא צדקה. דניחא ליה לאיניש למעבד צדקה בממוניה. להכי פירש הוא דנראה לו דקיימי אמי שנשתטה וגריס איפכא. משום דמשמע דאיירי לענין מלתא דמר עוקבא שעיקר מקומו כאן ולא אברייתא דלא מייתי לה הכא אלא אגב גררא. אבל רבינו ס"ל כמו שפירשו התוס' התם דאההיא היא שהלך קיימי. וכיון דלא איפליגו אלא אמי שהלך. ודאי דבממי שנשתטה לא פליגי דכולהו ס"ל צדקה. משום דניחא ליה לאיניש למעבד צדקה בממוניה. ולהכי הוא ז"ל פסק ככולהו במי שנשתטה. ובמי שהלך פסק כמ"ד תכשיט דסברא הוא כיון שאינו שרוי אצלה למי תתקשט

פרק י"ד דין ד' לפיכך ציוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ד' נשים וכו' כדי שתגיע להם עונה פעם אחת בחדש פירוש כגון ת"ח או פועל שמלאכתו בעיר אחרת או חמר שכל אלו עונתן פעם אחת בשבת ולד' נשים יגיע לכל אחת עונה בחדש שהוא סתם וסת לאשה כל שלשים יום נמצא יגיע לפסוק עונה אחת לאשה טרם יגיע וסת השני אבל טייל ופועל שמלאכתו בעיר יכולין לישא יותר מד' נשים כן כתב הרב חלקת מחוקק בסימן ע"ו

דין ט"ז איש ואשתו שבאו לבית דין הוא אומר זו מורדת מתשמיש וכו' ועושין פשרה כפי כח הדין ע"כ כתב הרב המגיד ומפרש לה הירושלמי באומרת כמה דשמיא רחיקא מן ארעא וכו' למד רבינו מן הירושלמי שאף בטוענת שאינו נוהג עמה כדרך כל הארץ והוא מכחיש יעשו פשרה ע"כ עיין בהר"ן בנדרים דף צ"א בד"ה ולענין הלכה וכו' שכתב וז"ל וכיון דמשום הכי מהימנא טפי כי אמרה גרשתני מכי אמרה שמים ביני לביניך משום דבגרשתני ידע בה בעלה ואינה מעיזה וכהשמים ביני לביניך דלא ידע בה מעיזה שמעינן מינה דבאומרת אינו נזקק עמי כלל כיון דבעלה ידע בה אפילו למשנה אחרונה. מהימנא ויוציא ויתן כתובה וכו' יעו"ש. דודאי לפי האי סוגיא דינא הכי ודלא כהירושלמי דמפרש לה באומרת כמה דשמיא רחיקין מן ארעא כן תהא ההיא אתתא רחיקא מן ההוא גברא וכיון שכן דברי הרב המגיד קשים שאמר ואע"פ שלפי גמרתינו פירוש המשנה היא שאינו יורה כחץ וכו' למד רבינו מן הירושלמי שאף בטוענת שאינו נוהג עמה כדרך כל הארץ והוא מכחיש יעשו פשרה: והא לפי גמרתינו הוא יוציא ויתן כתובה כמו שכתב הר"ן כנז'. וראיתי שכתב הרא"ש וז"ל אבל ודאי חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גירשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיותה באיסור אשת איש כל ימיה ע"כ. הרי לפי זה שלא אמר רב המנונא אלא בצירוף זה וא"כ מה שאמרו בש"ס הוא לפי מה שאמר רב המנונא תא שמע וכו' התם הוא דמשקרא דידעה דבעלה לא ידע בה אבל גבי גירשתני דידע בה מהימנא דחזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה. דמשמע דבידע הוא כמו שאמרה גירשתני. להכי פריך דמשנה אחרונה תיהוי תיובתא דרב המנונא וכו'. ותירץ קסבר רב המנונא הכא נמי היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומשום הכי משקרא. אבל רב המנונא לא אמר אלא בצירוף זה דחזקה שאינה מפקעת עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיותה באיסור כל ימיה. ולפי זה אתי שפיר דבהאי דטענה היא שהוא מורד עליה אפילו דידע הוא לא מהימנא. ויעשו פשרה כמו שאמרו בירושלמי דמניה למד רבינו וכמו שכתב הרב המגיד כן נלע"ד

דין י"ט אין מחייבין את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה וכו' עיין בלחם משנה מה שתירץ לקושייתו שהקשה על רבינו דאמר אין חייבין וכו' דמשמע דאם רצה הבעל לפדות מעצמו פודה וכו'. שתירץ דהכי קאמר דאפילו שכתובתה יותר על דמיה דאז ודאי וכו' ולכן הוה ס"ד דנחייב את הבעל לתת לה כתובתה והיא פודה את עצמה בממונה אע"פ שהוא יותר מכדי דמיה קמ"ל עכ"ל. ולי אנכי איש צעיר משמע כן דברי רבינו. שהרי אמר אלא במה שהיא שוה כשאר השבויות דמשמע דאיירי לחיוב שלא דלפדותה משלו ולא לענין לתת לה כתובתה וכו' כדאמר הוא

ולעיקר הקושיא נ"ל דרבינו דייק מהש"ס דרשב"ג ס"ל דאין מחייבין אותו דווקא. אבל אם רצה יכול לפדות כמו שלעצמו יכול לפדות שעור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו וכמו שכתבו שם התוספות. ואשתו כגופו דמיא דהכי דייק ממה שאמר בש"ס הא בכדי דמיה פודין אף ע"ג דפרקונה יותר על כתובתה ורמינהי וכו'. דמאי קא פריך ורמינהי וכו' דאם רשב"ג ס"ל דיותר על דמיה אינו רשאי. א"כ הכי דייקינן הא בכדי דמיה אם רצה פודה אף ביותר מכדי כתובתה וא"כ מאי קא פריך ממה שאמר רשב"ג אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה ואם לאו אינו פודה. דודאי אם רצה פודה ולא קשיא רשב"ג ארשב"ג. אלא ודאי דפשיטא ליה להש"ס דרשב"ג נמי ס"ל דאם רצה פודה אף ביותר מכדי דמיה משום דאשתו כגופו דמיא. אלא דרשב"ג ס"ל דאין מחייבין אותו לפדות יותר מכדי דמיה משום דאית לן בעלמא אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהם. ויכול לומר שלא נתחייבתי בפדיונה אלא כמו שפודין השבויין דעלמא דהוא בכדי דמיהם דווקא. שלזה רבינו פסק כרשב"ג כיון דאית לן הכי בעלמא ולכן כתב אין מחייבין אותו דודאי דאם רצה לפדותה יותר מכדי דמיה דחשיב לה כגופו רשאי כן נלע"ד לדעת רבינו

פרק ט"ו דין י"ב הפילה מונה מיום שהפילה וכו' כתב הרב המגיד נ"ל שדעת רבינו בזה הוא מפני שידוע שכל וכו' וכיון שכן זה שהוא טוען בריא כנגדה ומחמת טענתה מחוייב להוציאה ולתת כתובה. הרי היא כטוענת בריא ויש לו לפרוע לה מנה שלא כדין וכו'. פירוש שהיא טוענת שהגיע זמנה להתגרש ולתת לה כתובה. והוא טוען שעדיין לא הגיע זמנה ואינו חייב עכשיו להוציאה ולתת לה כתובה ואם כן היא מפסידתו עכשיו מנה שלא כדין וכיון שהוא טוען בריא משבועה שבועת היסת ואד על פי שמחלוקתם בענין הגירושין מ"מ נפקא מינה לדין הכתובה ואזלה לה השגת הראב"ד לפי דברים אלו ויפה אמר וכבר הראתי פנים לדברי רבינו. ומעתה מה