לבב דוד לד

כוותיה דקי"ל דבר שבממון תנאו קיים. דלית ליה הך דלחקת משפט: ולכאורה היה נראה דאי אפשר לומר לא כרשב"ג ורב והרי"ף דלית להו כהך ברייתא דדרשה לחקת משפט. דהא כולהו ס"ל דאין אדם יכול ליתן לאחר בלשון ירושה. אלא דלא ס"ל כרבינו דקרא זה: אתא גם לענין כגון תנאי ירושת הבעל דאם היתה ירושת הבעל מדאורייתא תנאו בטל משום דחקת משפט כתיב בירושה ואע"ג שהוא תנאי שבממון דלא אתא קרא אלא לענין ירושה דאינו יכול להוריש לאדם אחר ולא לעקור הירושה אבל תנאי האשה הוא מסלק עצמו מירושתה דהוי כאילו מוחל לה במה שהוא זוכה עכשיו בנישואיה. ואינו דומה ליתן הירושה לאדם אחר בלשון ירושה. וליכא בהא אלא משום דמתנית עליו. ולמאן דאית ליה ירושת הבעל דאורייתא ואית ליה גם כדבר שבממון תנאו בטל. גם זה תנאו בטל. וזה דעת הרי"ף דמפרש למתני' גם בנשואה. ולמאן דמוקמו לה בארוסה וסוברי' דמשנשאת אין תנאו בירושה כלום. הוא מטעם אחר דכיון דהירושה ראוי לו אם תמות עתה הו"ל כאומר לא אירש את אבא שלא אמר כלום. ואפי' קנו מידו וזה דעת הרמב"ם והרשב"א וכמו שכתב המגיד בפכ"ג. ולדעת הראב"ד דהוא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולדעתו מתניתין איירי בארוסה וכמו שכתב עליו הרב הלח"מ. אבל רבינו ס"ל דתנאי האשה הוא כמו הירושה ומשום לחקת משפט. וכמו שהתם אפילו ברצון היורש לא מצי להוריש לאחר משום ירושה. ג"כ הכא באשה אם היתה יורשת האשה מדאורייתא לא מצי להסתלק מירושתה ואפילו דקי"ל ירושת הבעל מדרבנן עשו חכמים חזוק לדבריהם כשל תורה ובירושה כתיב בה לחקת משפט שהוא לא ישתנה ותנאו בטל גם בירושת הבעל כן: אבל קשה דאם כולהו דרשי דרשא דלחקת משפט לשלא להוריש אחר שאינו יורש או לעקור הירושה. אמאי בפ' יש נוחלין כד מקשי הש"ס לימא מתניתין דלא כר' יהודה דאמר דבדבר שבממון תנאו קיים. ופריק לה דאפי' כר' יהודה אתי אלא משום דלא מחיל ולגירסת רש"י שם והיה לו לומר דשאני ירושה דכתיב בה לחקת משפט. דאע"ג דאמרינן דמחיל לא מצי לשנות הנחלה. וכמו שכתב הרב המגיד לעיל על דברי רבינו ולפי שהמורישין וכו' שאפילו ברצון היורש אינו יכול לומר בלשון ירושה

ונ"ל דלרבינו שכתב זה בפירוש בפ"ו מהלכות נחלות דהוא משום לחקת משפט מפרש מה דאמר בש"ס הכא מי מחיל כמו גירסת רש"י דכוונת מי מצי מחיל דהכא דינא הוא ולא מצי למחול. ולהנך אחריני אפשר דסברי דלא אתמר הך ברייתא דקתני והיתה לבני ישראל לחקת משפט הורעה כל הפרשה להיות דין. אלא לענין דאמר שאין מנחילין נחלות אלא ביום כמו שאר דיני ממונות. ולאו מינה קא מפקי שלא להוריש לאחר או לעקור הירושה. אבל רבינו ס"ל כיון דקרא לנחלה דין גם כן משמע שלא ישתנה דין נחלות ומינה נפקא שלא להוריש לאחר או לעקור הירושה: אבל אכתי קשה כיון דהכרחתו מדברי ר' ינאי דהוא ס"ל דבירוש' האשה מקרי ידע ומחיל דלא כסוגיא דידן דמקשה הש"ס וסבר רב תנאו קיים והרי אונאה וכו' דמדמי לה לאונאה דלא ידע ומחיל. א"כ האי סוגיא לדעת רב כהנא ליתא. ומה שאמר מעיקרא הכי קאמר הלכה כרשב"ג דאם מתה יירשנה ולאו מטעמיה דאילו רשב"ג סבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ורב סבר תנאו קיים וקסבר ירושת הבעל מדרבנן וחכמי' עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה מתוקמא שפיר אמאי נקט רבינו משום חקת משפט תיפוק ליה משום כיון דאית לן ירושת הבעל מדרבנן חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה- וכסברת רב ממש לפי האוקמתא ראשונה ומכ"ש דתקשי על הרי"ף דאמר דלא קי"ל כרב והרי רב הוא כהלכתא דהוא סבר כר' יהודה דבדבר שבממון תנאו קיים אלא משום דירושת הבעל מדרבנן חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה להכי תנאו בטל ואם מתה יירשנה

ואפשר לומר כיון דהאי דבמסקנא דהכא אתי גם למאן דס"ל דירושה לא ידע דמחיל. דאליבא דכ"ע אתי האי דאמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמיה. עדיף לן לומר מאי דאתמר בה דרב ס"ל עשו חזוק לדבריהם כשל תורה. ולא להגדיל כ"כ יותר משל תורה דסברא נותנת דלא עשו אלא כשל תורה ולהכי הוא מה שכתב רבינו משום דעשו חזוק לדבריהם כשל תורה. ואע"ג דלמסקנא זו רב דלא כהלכתא דלא כר' יהודה דלית ליה שבדבר שבממון תנאו קיים כיון דגם לאוקמתא קמייתא הוא דלא כהלכתא. דאנן קי"ל כהך ברייתא דבירושה לא מהני תנאי משו' דחקת משפט כתיב בירושה והוא ס"ל דתנאו קיים גם בירושה אי לאו משום דעשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה: ו וגם להרי"ף נמי נלע"ד דלא קשה משום דכל עיקר דבריו שסמך על הירושלמי דתנאו קיים. ולאוקמתא ראשונה תנאו בטל דעשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואף ע"ג דעבדינן בש"ס דילן ולא כירושלמי בכ"מ. הוא דווקא בדבר שהוא מבואר להדיא בש"ס דילן לא עבדינן כירושל' אם הוא בהפך אבל בכי האי גוונא דאינו מבואר להדיא בש"ס דילן אלא מדיוקא ממקום אחר דאמרינן דלפי רב כהנא לאו כהאי סוגיא ושפיר למעבד כאוקמתא ראשונה בכי האי גוונא לא אמרינן דלא נעביד כהירושלמי. ועוד כיון דדברי רב באו סתומים ונוכל לפרשם כאוקמתא שניה לא אמרינן בכי גוונא דלא נעביד כהירושלמי דבהאי גוונא עבדינן כהירושלמי כן נ"ל

דין י"ז וכן מי שנשתטה וכו'. הנה רבינו כתב בפ' י"ג דמי שנשתטה פוסקין לה תכשיט ובסוף הלכות נחלות כתב דמי שנשתטה פוסקין צדקה על ממונו דמוכרח דרבינו גרים כמו הגירסא שכתב רש"י בדף מ"ח ואיפכא גרסינן מ"ד צדקה כ"ש תכשיט ואדמר עוקבא קיימי דאמר מי שנשתטה יורדין לנכסיו וזנין וכו' ודבר אחר ופסק כמאן דאמר צדקה ואם כן כ"ש תכשיט שנותנין לה ולפי זה א"כ במי שהלך למדינת הים דלמ"ד צדקה. צדקה הוא דאין נותנין לה אבל תכשיט נותנין לה וכמו שאמרו בדף ק"ז ע"ב מ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה דלא ניחא ליה דתתנוול. וכיון שכן קשה על רבינו שכתב בפרק י"ג דאין נותנין לה תכשיט

ונלע"ד לומר דמה שכתב בפ' י"ג דין ז' דטעמא ואין פוסקין לה תכשיט שהרי אין לה בעל שתתקשט לו. משמע דאע"ג דפסק כמאן דאמר צדקה במי שנשתטה. הוא משום דכל אדם ניחא ליה לעשות צדקה. אבל במי שהלך למדינת הים והוא לא צוה כלל נראה דדעתו שלא תתקשט כיון שאינו אצלה לכן פסק כמ"ד תכשיט דהיינו דבמי שנשתטה ניחא ליה דברי