לבב דוד לג

לעולם והשתא לא קם ליה הך תירוצא שתירץ הלח"מ לדעת הראב"ד וא"כ יפה כתב רבינו אף ע"ג דבירושה תנאי ממון וכו' דודאי דאי מצד דשב"ל ליכא. דזה תנאי של סילוק דווקא ותנאו בטל משום דכתיב ביה לחקת משפט: והנה כבר כתבתי לעיל דין ח' שרבינו ס"ל דחכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ולא יותר משל תורה. ממה דרבינו נתן טעם לתנאי שבירושה שאינו בטל משום דכתיב בה לחקת משפט. דאם איתא דאית ליה דעשו לדבריהם יותר משל תורה. תיפוק ליה משום דעשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה. דאפילו היא בירושה תנאו קיים משום דהוא דבר שבממון כיון דירושת הבעל מדרבנן עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה אלא מוכרח דהוא ס"ל דלא עשו אלא כשל תורה. ולהכי נקט טעמא משום דכתיב בה לחקת משפט

והשתא לא קשה על רבינו מה שהקשה הלח"מ על רבינו דהוה ליה בש"ס לומר דה"ק הלכתא כוותיה דרשב"ג דתנאו בטל אבל לא מטעמיה דכל המתנה וכו' דבדבר שבממון תנאו קיים. אלא משום דהוי ירושה וכתיב בה חקת משפט. דודאי דעדיף ליה לומר משום דעשו חזוק יותר משל תורה. דקסבר דירושת הבעל מדרבנן. וכן משמע ולא מטעמיה לגמרי דאינה מן התורה ירושת הבעל. ועוד אי אפשר לומר משום דהוי ירושה והוי חקת משפט. דודאי דרשב"ג דנקט טעמא משום דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. ודאי דלא דריש להאי דרשה הכי דלא מהני תנאי בירושה. דאי לאו הכי למה ליה האי טעמא. תיפוק ליה משום דכתיב בירושה חקת משפט. ורב אמר עליה הלכה כוותיה ולא מטעמיה. דמשמעות ולא מטעמיה הוא משום דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. אלא דתנאו קיים היינו משום דהוא דבר שבממון וכר' יהודה דס"ל הכי. דהוא עיקר הטעם דרשב"ג דתנאו בטל. אם כן משמעות ולאו מטעמיה דאין לו טעמו דס"ל דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אלא תנאו קיים. אבל הוא כוותיה בודאי במה דלא דריש לחקת משפט. ולהכי לא אפשר לומר משום דדריש רב לחקת משפט. דמשמעות ולא מטעמיה על עיקר הטעם דכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. שזה הוא שאין לו רב כוותיה דהוא ס"ל תנאו קיים. ולהכי אמר קסבר ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה: דזאת היא סברת ר' יהודה דאמר לה לעיל בש"ס לדעת רבי יהודה בענין תנאי הכתובה אבל במאי דלא דריש רשב"ג לחקת משפט גם רב ס"ל כוותיה: אלא אי קשיא הא קשיא כיון דבמסקנא אוקמוה דרב סבר דירושת הבעל מדרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה. דודאי דמזה הוא דכתב רבינו דחכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה דרבינו ס"ל כרב בזה. אמאי כתב טעם הירושה משום דכתיב לחקת משפט. והלא מצינו דאוקמו בש"ס דרב דס"ל כרבי יהודה דבר שבממון קיים והוא מחלק בין דידעה ומחלה. דלהכי באונאה אמר תנאו בטל וכמ"ש בפרק הזהב דף נ"א. ואם כן בירושה נמי לא ידע דמחיל דדמי לאונאה שאינו ברור לו שתמות בחייו. דלהכי פריך הכא וסבר ר' יהודה תנאו קיים והא אתמר וכו' כמ"ש התוס' הכא ואם כן אע"ג דקי"ל כרבי יהודה שבדבר שבממון קיים התם שאני דידעה ומחלה אבל בירושה לא ידע דמחיל וכדין הונאה ואע"פ שהיא מדרבנן חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה כדברי רב: וכי תימא דקושיא זו תקשה על הש"ס הכא דאמר דאילו רשב"ג וכו' ורב סבר ירושת הבעל מדרבנן דמשמע מדאורייתא בעלמא בטל בכל גוונא משום דהוא מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה תנאו בטל ואע"פ שהוא ממון ולא יש חילוק בין ידע ומחיל ובין דלא ידע ומחיל ואמאי והרי רב ס"ל דתנאו קיים בידע ומחיל. והוה ליה לשנויי ולא מטעמיה אלא משום דלא ידע ומחיל דאתי גם לר' יהודה וכמו הך סוגיא דפרק הזהב: הא לא קשיא דמשמעות ולא מטעמיה הוא דמה שאמר משום דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הוא לא ס"ל הכי ומשמע דבדבר של ממון אף דלא ידע דמחיל תנאו קיים. ולהכי אוקים לה דהוא סבר ירושת הבעל דרבנן וכו' דאז אתי ולא מטעמיה דסבר דירושת הבעל לאו מדאורייתא אלא מדרבנן וכו'. אבל על דברי רבינו קשה כמ"ש. וי"ל דסבר רבינו ודאי דממה שאמר ר' ינאי בכותב לה בעודה ארוסה דתנאו קיים. אם הוא ס"ל דלא ידע דמחיל אמאי תנאו קיים. אלא ודאי ס"ל דמקרי ידע דמחיל דלא דמי לאונאה. דבשלמא באונאה שייך דלית בה אונאה. אבל במיתה מוכרח דאיכא מיתה ואפילו דלא ידע דתמות בחייו. מ"מ מכר אותו זכות דאית ליה ולא דמי לאונאה. ודלא כהאי סוגיא דס"ל דמקרי דלא ידע ומחיל. דמדמה לה לאונאה עד דפריך מינה וסבור רב תנאו קיים וכו'. דליתא להאי סוגיא לדעת רב אסי ורב כהנא והש"ס נקט להו עיקר. ולפי זה הרי גם לדברי ר' יהודה דקי"ל כוותיה דבדבר שבממון תנאו קיים בזה דידע ומחיל יהיה תנאו קיים אבל כיון דכתיב בירושה לחקת תנאו בטל. דרבנן עשו חזוק לדבריהם כשל תורה

ואתי נמי שפיר דבהל' שמטה ויובל פרק י"ח כתב דהיורש את אשתו אף על פי שירושת הבעל מדבריהם עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ואינו מחזיר ביובל כיון שהיא כמו דאורייתא. שהרי הכי קא פריך בש"ס אי קסבר ירושת הבעל דאורייתא אמאי יחזיר וא"כ למאן דס"ל עשו חזוק כשל תורה לא יחזיר. ומאי דלא מוקים רב לר' יוחנן כוותיה דירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה. משום דפשיטא ליה דר' יוחנן בן ברוקא ס"ל דירושת הבעל דאורייתא. מדקא אשמועינן דמחזיר משום פגם משפחה. דהרי לוקח בית הקברות אע"ג דמדאורייתא היא שלו באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה. ולהכי הוא דקאמר קסבר ירושת הבעל מדאורייתא ולטעמיה דר' יוחנן קאמר כדאמר בש"ס. אבל ודאי דגם לדעתו דס"ל דירושת הבעל מדרבנן ועשו חזוק לדבריהם כשל תורה. דהאי דינא אתי דלא יחזיר ביובל. וזה פשוט דכאשר עשו אותה כשל תורה היא כשל תורה לגמרי

והשתא רבינו לא ס"ל כהרי"ף שאמר דלית הלכתא כרשב"ג משום דקי"ל כל דבר שבממון תנאו קיים. דירושה שאני דכתיב בה לחקת משפט. דהרי"ף ס"ל שדין המשנה אפי' בנישואין נמי ואפ"ה אמר בהל' שתנאו קיים. וכמ"ש הרב המגיד בפרק כ"ג בתשובה שמצא לרבינו יעו"ש. דנראה דדעת ההלכות הוא ג"כ דרב ס"ל אע"ג דבירושת הבעל ידע ומחיל כל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל. ואמר על זה ולית הלכתא