לבב דוד לב

דבריו דאיירי שהוא סילק עצמו מירושתה. לכאורה זה קשה. דבשלמא כשהתנה הוא כנגדו בירושה שהיורש מפקיע עצמו מירושה וכמו שהבין הראב"ד ז"ל. אתי שפיר לשון רבינו שאמר לחקת משפט. דהיינו שדבר של דין הוא אע"פ שהוא מוחל שמפקיע כחו לא מהני אבל אם הוא איירי כשהתנית שתוריש לאחר. כנגדו בירושה שאמר לא יירשני בני אלא אחר ובלאו הכי היורש אינו מוחל ולא הוי תנאו קיים לזה אמר ולפי וכו' דהיינו שאמר זה לפי שדין המורישין אם נתנו במתנה אפי' שלא ברצון היורש יכול ליתן ואם בלשון ירושה אע"פ שברצון היורש שהוא מוחל לא מהני שזה בענין דבר שבממון שהוא מוחל מהני והכא לא מהני שלזה הוא שאמר לפי שנאמר וכו' כיון שאפילו הוא מוחל לא מהני. שזה הוא משום שאמר קרא בירושה לחקת משפט: ולפי שנראה ממה שאמרו בפרק יש נוחלין שהטעם משום דלא ידע יורש דניחול דהיינו שאינו מוחל. דמשמע דהוא דלא כמו שכתב דאף ע"פ שהוא רוצה אינו יכול. לזה אמר דודאי אפי' ידע ומחיל אין בדבריו כלום וכן כתבו קצת המפרשים ע"כ: וראיתי להלח"מ שפירש להא שכתב ולפי שהמורישין וכו' מפני שיש להשיב וכו' ולזה תירץ וכו' מ"מ יכילנא למימר דהוצרך רבינו לטעם זה לשאר המורישי' שיכולים לתת נכסיהם במתנה וכו': ודבריו אלו לא הבנתים דאם כוונת דבריו דלפי תירוץ זה אה"נ דלא איירי כמו שאמר מקודם שהיא תוריש לאדם אחר. אלא על עצמו שמסתלק מירושתה. דלזה הוא ודאי טעמא שאין יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם. ורבינו לא הוצרך לטעם דחקת משפט אלא לשאר המורישים דלמה אין יכולין להנחיל. אע"פ שהוא דבר שבממון אכתי תקשה למה באשה צריך רבינו לסעם שפשו חווק לדבדיהם כשל תורה. והא בלאו הכי אינו יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם. ואם כוונתו דעדיין הוא' עומד במה שפירש דאיירי שתוריש לאחר. ואה"נ דלא הוה מועיל ולא הוצרך להביא על זה הקרא דלחקת משפט. שלא הוצרך להביאו אלא משום שאר המורישין. אם כן בלא טעם דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה לא הוה מועיל. דלא דמי לשאר ירושה גם אם לא כתיב לחקת משפט. ומהני' בשאר ירושה משום שהוא דבר שבממון. הכא באשה אינו מועיל כיון שאין סילוקו של הבעל מהנכסים מועיל אם כן של הבעל הם: ועוד שאם כן למה לו להרב המגיד לומר שבלשון ירושה לא מהני אפי' ברצון היורש. דאפילו שלא ברצון היורש הוא דלא מהני כיון שבמתנה יכולין לתת שנכסיהם מקרי. ובירושה אינן יכולין אתי' עלה דבירושה לא מהני תנאי משום דכתיב בה לחקת משפט. והרב קא טרח כדי שלא תדייק מההיא דפ' יש נוחלין דמרצונו מהני. ואמר דודאי אפי' ידע ומחיל אין בדבריו כלום דמשמע דאי הכי הוא לא אתי תירוצו: והנה ה"ה כתב זה כדי לישב קושית הראב"ד אף אם נאמר דדברי רבינו שאמר בירוש' הוא בדומה לתנאי האשה שע"ז אמר שהיא התנית' עליו. ולעד"ן שאין זה מוכרח: שלא אמר רבינו בשאר ירושה אלא בענין שביאר בהלכות נחלות. ועל הטעם שנאמר שם כתב מה שכתב כאן. אבל על תנאי האשה גופה לא קשה דרבינו ס"ל דבהאשה ודאי דלא שייך לומר אדם מקנה דבר שלא בא' לעולם שאין זה כוונתו להקנות לאחרים. אלא הוא מתנה להסתלק מהן ירושה שיזכה בה על ידי נישואין אלו. ובהל' נחלות כתב וז"ל ולפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני. ישראל לחקת משפט לומר שחקה זו לא תשתנה ואין התנאי מועיל בה וכו'. שכתב כך על מי שרצה להוריש למי שאינו ראוי. ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש. וכתב עלה אך ע"פ שזה ממון הוא. דהיינו דאית לן כל דבר שבממון. קיים. דהיינו שיכול לסלקו כרצונו לא מהני משום דכתיב לחקת משפט. וכתב אח"כ בדין ח' וז"ל ירושת הבעל אע"פ שהיא מדבריהם עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ואין התנאי מועיל בה דלא עשה חילוק בין מה שרוצה להוריש לאחר. או לעקור הירושה מן היורש ובין מה שהתנה עמה שלא יירשנה שהוא עוקר דין הירושה ממנו בכולם כתב לשון תנאי. דגם באשה אין כוונתו להקנות לה עכשיו אלא מה שהוא זוכה בה בירושה הוא מסתלק ממנה דאדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם. מידי דהוה במתנה עמה שאין לה שאר וכסות דאע"פ שהם מן התורה כיון שהוא דבר שבממון תנאו קיים. והוה אמינא דגם בירושתה כיון שהוא דבר שבממון תנאו קיים. אלא משום שירושת הבעל מדברי סופרים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה. ובירושה של תורה אינו יכול להתנות להוריש את מי שאינו ראוי לירש או לעקור הירושה משום דכתיב לחקת משפט כך באשה. אינה יכולה להתנות עליו לסלק עצמו מירושתה במה שהוא זוכה בה: והנה רבינו כתב לקמן בפרק כ"ג וז"ל. התנ' עמה שלא ירשנה הרי זה לא יירשנה וכו' בד"א שהתנה עמה קודם שתנשא שהנחלה הבאה לו לאדם וכו'. דמשמע דמתני' איירי בכותב לה בעודה ארוסה. ובדברי רב כהנא שם דאמר רב כהנא נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה ומצינו שרבינו כתב בתשובה הביאה הרב המגיד בפ' כ"ג שדין המשנה היא במתנה אחר הנישואין. ואם כן מוכרח לומר שרבינו סבור דמתניתין איירי גם בנשואה ובשקנו מידו ולא אצטריך להביא דברי רב כהנא אלא ארישא דבאמירה בעלמא מהני. דהוא משום דנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה שלא יירשנה וקאי אדברי ר' ינאי בכותב לה בעודה ארוסה. ושמעינן מדבריו שאדם יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם. שבודאי שדברי רב כהנא איירי כגון ארוסה דהכי משמע דהוא קודם שתהא ראוי' לו. וכמ"ש רבינו שם. וא"כ הא דקתני סופא לענין ירושה דפליגי רשב"ג ורבנן מפרש לה רב כהנא. דרשב"ג לא פליג אלא בנשואה דאף ע"ג שקנו מידו תנאו בטל דהו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה. אבל קודם נישואין רשב"ג נמי מודה דתנאו קיים. דאי אפשר לומר דמתניתין כולה איירי בארוסה דגם בארוסה רשב"ג פליג ורב כהנא הוא כת"ק. דא"כ היה לו לומר דאין הלכה ברשב"ג א"כ ע"כ דרב כהנא האי דאתא לאשמועי' כמ"ש דבארוסה רשב"ג מודה: ואתה רואה דמאי דמייתו בש"ס דברי רב כהנא הוא משמע דדבר דכ"ע מודים בזה ומוכרח מזה דרשב"ג איירי באחר נישואין ואמר מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה ולמה ליה האי טעמא והלא לדברי הראב"ד ז"ל אין לאדם להתנות על דבר שלא בא לעולם. ולרבנן תקשה כיצד אמרו שאם מתה לא יירשנה. והא אין אד' יכול להתנות על דבר שלא בא