לבב דוד לא

ולרב ושמואל לא סברי הכי א"כ אפי' אם סברי דתקנו מזונותי תחת מעשה ידיה ולא ההפך דינא הכי. וכיון שכן רב הונא דאמר משמיה דרב דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אף אם נאמר דתקנו מזונות תחת מעשה ידיה ואין זה תלוי באם התקנה לטובתה או לטובת הבעל: ולהכי רבינו דס"ל דמזונות דאורייתא ועשו מעשה ידיה לטובת הבעל ג"כ יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה: ועוד נ"ל בלאו הכי כיון דמה שתיקנו מעשה ידיה הוא תחת המזונות אע"פ שעשו אותה לטובת הבעל כיון שעיקר התקנה הוא בשביל המזונות שמפסיד הבעל. אם היא אומרת שאינה ניזונת ודאי שאינה עושה כיון שעיקר המעשה הוא בשביל המזונות: אלא דעדיין קשה למה בש"ס אוקמוה לדברי רב הונא משום דקסבר תקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה דתקנו מזוני עיקר. דמשמע מזונות מדרבנן דלא כהלכתא. ואפשר קאמר הכי הש"ס לומר דגם לתנאי דסברי מזונות מדרבנן. תקנו מזוני עיקר ועל האי קא פריך עליה מתיבי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה דהיינו דאי אפשר לומר כדבריך דגם למאן דסבירא ליה מזונות מדרבנן תקנו מזוני עיקר דהא תניא תקנו מזונות תחת מעשה ידיה. דהיינו דקא מותיב עליה דאמר דלכ"ע מזוני עיקר. דודאי דלמאן דס"ל מזונות מדרבנן מעשה ידיה עיקר. ואם כן אינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה. ואין כוונתו בתיובתא זו לסתור דברי רב הונא לגמרי. דודאי למאן דס"ל מזונות מדאורייתא יכולה היא לומר איני ניזונת ואיני עושה ולא קא מותיב עליה אלא על דאמר דגם למאן דס"ל מזונות מדרבנן יכולה שתאמר דזה אליבא דכ"ע כן נ"ל

דין ח' התנה עמה וכו' הרי בעילתו בעילת זנות ע"כ. כתב הרב המגיד ועיקר כתובה שאין התנאי מועיל בו וכו' וסובר רבינו דכיון דקי"ל הלכה כרבי מאיר בגזרותיו וכו' ואנן קיימא לן דכתובה דרבנן וכו' אלא אף על גב דכתובה דרבנן עשו חזוק לדבריהם כשל תורה וכו' ואפי' הכי בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה ע"כ: הנה פשוט הוא שלא אמרו בש"ס הא שמעינן ליה לר"מ דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים. עד שתירצו קסבר ר"מ כתובה דאורייתא. אלא משום דדייקי מדבריו מדלא קתני לעיל על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה וכתובה וכמו שכתבו התוספות שם. אבל רבי יהודה דאית ליה דעשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה. אע"ג דכתובה דרבנן תנאו בטל וכמו שאמרו שם לעיל. ואין כוונת הרב המגיד להביא ראיה לדברי רבינו אלא על מה שכתב רבינו או שכתב לה מאתים או מאה עיקר כתובה. וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך והיא לא נתקבלה תנאו בטל- שזה לרבי יהודה תנאו קיים. ורבינו פסק כרבי יהודה שבדבר שבממון קיים והכא פסק דלא כוותיה דגם כשכתבה לו התקבלתי תנאו בטל. וגם לתקן הלשון שכתב רבינו שכל הפוחת לבתולה וכו' שנראה שהוא בנותן טעם למה שתנאו בטל ולא כן משמע בש"ס דאמר כל הפוחת אפי' בתנאה וכו'. שלזה אמר שסובר רבינו שהלכה כר"מ בגזרותיו. דהיינו שאמר כל הפוחת וכו' בעילתו בעילת זנות ודלא כר' יהודה. דהיינו דלא מצייא מחלה ואע"ג דלא קאמר הכי אלא משום דהוא ס"ל דכתובה דאורייתא להכי תנאו בטל. אבל אנן דקי"ל דכתובה מדרבנן אף ע"ג דעבדינן כר"מ בגזרותיו שכל הפוחת וכו' בעילתו בעילת זנות. מ"מ תנאו קיים אלא שאינו רשאי לקיימה כך. מ"מ ס"ל דעבדינן כוותיה דבטל נמי ולא מטעמיה אלא דאע"ג דכתובה מדרבנן חז"ל עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ועבדינן כשל תורה דר"מ שכל שרוצה לקיימה תנאו בטל נמי ואפ"ה בעילתו בעילת זנות דלא סמכה דעתה. ודלא כר' יהודה דס"ל דמצייה מחלה ולא הוי בעילתו בעילת זנות. משום כיון דעבדינן כרבי מאיר בגזרותיו לא מצייה מחלה. דבעילתו בעילת זנות וא"כ תנאו בטל: ד דהשתא אע"ג דאנן קי"ל כר' יהודה דאף בדבר שהוא מדאורייתא אם הוא דבר שבממון תנאו קיים הכא תנאו בטל. כיון דבעילתו בעילת זנות א"כ התנאי כמאן דליתיה ובטל הוא דלא מצייה מחלה ליה. דא"כ זנות הוא ולא נישואין ואמר הרב עוד ואפ"ה בעילתו בעילת זנות דהיינו שאע"פ שתנאו בטל וחייב בכל. אם רוצה לקיימה הרי בעילתו בעילת זנות. משום דלא סמכה דעתה וכן כתב הר"ן על דברי רבינו. דמשמע דכן הוא מבואר בדברי רבינו דזה ודאי שמפרשים לדברי רבינו שאמר שכל הפוחת לבתולה וכו' שהוא בא להוסיף ולומר שאע"פ שתנאו בטל בעילתו בעילת זנות שכל הפוחת לבתולה. וכאילו אמר וכל הפוחת וכו' שאי אפשר לפרש בדברי רבינו שטעם הוא נותן למה תנאו בטל שהוא משום דבעילתו בעילת זנות ולא נישואין הוו להכי תנאו בטל. שא"כ דהוא משום זה תנאו בטל. א"כ רבינו לא הזכיר שאף שתנאו בטל אם רוצה לקיימה בעילתו בעילת זנות. וכיון דמוקמן לדברי רבינו כר"מ היה לו להזכיר זה נמי: והנה לפי זה מה שפירשתי בדברי הרב המגיד אתי שפיר לפי הגי' שלפנינו שעשו חזוק לדבריהם כשל תורה. אבל הר"ן כתב על דברי רבינו שעשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ונראה שלפי דברי רבינו בסמוך בענין התנה עליה שלא יירשנה שאמר רבינו שתנאו בטל ואף ע"פ שירושת הבעל מדבריהם עשו חזוק לדבריהם כשל תורה. וכל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא ממון וכו'. דאם איתא דס"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה למה לי האי טעמא תיפוק ליה דאפי' היה בירושה תנאו קיים משום דהוא דבר שבממון מ"מ בירושת הבעל שהוא מדבריהם יהיה תנאו קיים דחז"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה. אלא ודאי דרבינו ס"ל דעשו חזוק לדבריהם כשל תורה

דין ט' התנה עמה אחר שנשאה וכו' כתב הרב המגיד ואני סבור שרבינו הוצרך לזה וכו' אע"פ שהיא מדבריהם לדעתו ז"ל. חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ע"כ. פירוש שודאי כשהבעל הוא מתנה כך שייך פה דברי הראב"ד ז"ל דאין יכול להתנות על דבר שלא בא לעולם שהוא כמו היורש. אבל רבינו איירי כשהיא מתנה על הבעל שלא יירש אותה הוא אלא אחר. שהוא דומה לאומר על היורש שלא יירש אותו אלא אחר יירשנו שלא זכה האחר משום דכתיב לחקת משפט. ג"כ הכא אינו זוכה האחר שהיא רוצה להוריש אותו אלא הבעל שהוא היורש: ואמר עוד ולפי שכל המורישין וכו' נ"ל פירוש דבריו כך הוא דמשום דהוא מוקים לדברי רבינו דאיירי כשהתנית היא ולא כפשט