לבב דוד ל

וכו' הרי אמוראי בש"ס קיימי דלא כר"א בן יעקב נמי דאמר שארה כסותה לפום שארה תן כסותה וכו' דדריש קרא למלבושים ולא לקירוב בשר. וא"כ מוכרח דהוא דריש ועונתה הוא כמשמעו אלא דעוד בעי קירוב בשר וכיון דהפסיק קרא בכסותה בין שארה לעונתה דאם הוא כמשמעו כסותה ממש אמאי אתי בין שארה לעונתה דמוכרח לומר דגם כסותה לענין עונה איירי דצריך לכסות אותה בשעה שהוא עמה בקירוב בשר

וראיתי להר"ן ז"ל בפרק נערה שנתפתתה שכתב וז"ל וכיון דלכולהו תנאי דבגמרא ס"ל דכסותה כמשמעו היה נראה לומר דכסותה מדאורייתא אלא כיון ששנינו במשנתינו חייב במזונותיה ולא הזכיר כסות כלל. נראה שהכסות בכלל מזונות ועלה דמתני' תנן בברייתא תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה דמשמע דהכסות ג"כ אינו אלא מן התקנה. וכיון דסוגיין דעלמא במזונות דרבנן כדאיתא בפ' אע"פ קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר. משמע שאף הכסות אינו אלא מדבריהם. ואפשר דדרשינן שארה זה קירוב בשר כדדריש לה רב יוסף בגמרא ועונתה כמשמעה וכסותה דדרשינן מינה שלא ישמש מטתו על גבי קרקע אלא במטה מוצעת. וכולי קרא לעונתה הוא דאתא וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה ע"כ: עוד כתב הרב המגיד וז"ל שהמזונות הם מן התורה ואף על פי שהם שנים לגבי ראב"י מ"מ משנת ראב"י קב ונקי ע"כ וכתב עליו מרן בכ"מ ואני אומר שלא דקדק בדבר דהא מסיים בברייתא אליבא דראב"י דמזונות ועונה הוו דאורייתא וכמו שכתבו התו' בפ' נערה ע"כ: ונלע"ד דהרב המגיד ס"ל כיון דרבינו לא כתב כמו שאמר ראב"י בברייתא לפום שארה תן לה כסותה לפום עונתה תן לה כסותה שלא יתן חדשים בימות החמה וכו'. ואם נאמר דהגירסא היתה דמסיים בברייתא דאליבא דראב"י דמזונות ועונה הוו דאורייתא אם כן רבינו דפסק דהם מדאורייתא דאתיא גם כראב"י היה לו לפסוק כוותיה גם בהני אלא ודאי שלא היתה הגי' כך שמסיים וכו' דאי אפשר לומר דהרב המגיד לא ראה דברי התוספות ועוד אפשר לומר דהך ק"ו הוא מדרבנן כיון דדריש לקרא הכי ולא דריש ליה כמשמעו

דין ד' ועוד תיקנו וכו' לפיכך אם אמרה האשה איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה ע"כ עיין למה שהקשה הר"ן ז"ל בפי' ההלכות על דברי רבינו דלרב הונא דסבר דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה אינו מועיל מה שיאמר יקדשו ידיך לעושיהן. וא"כ כיון שפסק כאן רבינו דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כיצד אמר בפ"ו מהל' ערכין דאם אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הואיל ומשועבדין לו הרי כל מעשה ידיה קדש יעוש"ב. ונלע"ד לתרץ קושיא זו דבשלמא לר"ל דס"ל דמעשה ידיה עיקר ומזונותיה תחת מעשיה דקאמר מתוך שיכול לכופה דמשמע שהיא לא רצתה לתת מעשה ידיה ואינה רוצה ליזון . ואמר ר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהן . ואע"פ שאינה רוצה ליזון ולתת לו מעשה ידיה. דבלאו האי טעמא דיכול לכופה אפילו אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן אינו הקדש כיון שלא רצתה ליזון כדי שיהיה מעשה ידיה שלו ויכול להקדיש אותם. אבל לדידן דקי"ל דמזוני עיקר ואם לא רצתה ליזון יכולה היא. א"כ כיצד אמר ר"מ הקדש והא לאו שלו הוא. דהא דמשום הכי הוא דקתני במתניתין ברישא המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זה עושה ואוכלת שהיא לא רצתה בתקנה דמזונות ורוצה שתיזון במעשה ידיה. דודאי דמוכרח הוא דרב הונא מפרש דר"מ דאמר דהמותר הקדש. הוא משום דהמותר לבעל. ואדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם אלא דאנן קי"ל כר' יוחנן הסנדלר ולהכי הוו חולין ומשום הכי פסק רבינו שם בהלכות ערכין דהמותר חולין. ואמר חולין דהיינו שהם שלו נמצא שבדבר שהוא שלו מקרי כגון שרצתה ליזון ואמר באופן שיחול ההקדש כגון שאמר יקדשו ידיך לעושיהן הרי הם קדש ולהכי פסק שם רבינו שכל מעשה ידיה קדש דהוא דומה לאילן וכו'. שלזה רבינו שם נקט משועבדים לו ולא אמר כדברי ר"ל שיכול לכופה. שהוא ז"ל פסק הכא שאינו יכול לכופה. וא"כ פשוט הוא בשהיא רוצה ליזון עסקינן. וא"כ מעשה ידיה משועבדין לו אלא דאם לא אמר יקדשו ידיך לעושיהן לא קדיש דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם כדברי ר"י הסנדלר. אבל אם אמר יקדשו ידיך לעושיהן קדיש. דהידים איתנהו בעולם והן משועבדין לו ושלו הם כל זמן שלא אמרה איני ניזונת ואיני עושה: אבל הא קשיא לי על דברי רבינו כיון דטעמא דיכולה לומ' איני ניזונת ואיני עושה הוא משום דעיקר תקנתא לטובתה הוי וכד אמרה לא ניחא לי בהאי טיבותא דאיני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה כמו שאמר בש"ס. קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה. וכי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה דזה ניחא לדברי רב הונא דסבר דמזונות מדרבנן. אבל לדברי רבינו דמזונות מדאורייתא ומעשה ידיה תיקנו אותם רבנן משום איבה שהוא לטובת הבעל. א"כ אינה יכולה לומר אי איפשי בתקנה זו. כיון דהתקנה נעשית לטובת הבעל. דכן נראה מהש"ס דלא עבד כדב' רב הונא אלא משום דס"ל דתקנת מזונות מדרבנן. דאם היה אפשר דגם בדס"ל מזונות מדאורייתא היא יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה. אמאי אוקמו לדברי רב הונא דהוא משום דתקנו רבנן מזונות. אדרבא הוה עדיף לאוקים ליה דס"ל מזונות מדאורייתא דהוא אליבא דהלכתא: ונלע"ד לתרץ זה משום דשם בש"ס אוקמו רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעשה ידיה. דמשמע דסובר בפשיטות דמעשה ידיה תחת מזונותיה. או איפכא מזונות תחת מעשה ידיה הכל שוים. ודלא כרב אדא דמעשה ידיה תחת מותר. דלהכי רב ושמואל סברי דכיון דלא קא יהיב לה הם שלה. אף ע"פ שעיקר התקנה הוא מעשה ידיה. ורב הונא דאמר לעיל יכולה היא לומר איני ניזונת ואיני עושה. אמר לה משמיה דרב דמשמע דגם באם אמרינן מזונות תחת מעשה ידיה דמעשה ידיה עיקר. כיון שתיקנו כנגדה מזונות דשקולים הם יכולה שתאמר איני ניזונת ואיני עושה דלא כהך דיוקא דלעיל דאמר קסבר כי תקנו רבנן מזוני עיקר וכו' דלהכי אי אמרה איני ניזונת ואיני עושה הרשות בידה. דעל דיוק זה הוא קא פריך מתיבי וכו' ואצטריך לומר אימא תקנו מעשה ידיה וכו' ועל הך דיוקא קאמר ופליגא דר"ל וכו': אבל כד אייתי דברי רב ושמואל דפליגי אדרב אדא וקא פריך רב פפא במאי וכו'. והוכרח לאוקומי פלוגתייהו דלרב אדא תקנו מזונות תחת מותר ומעה כסף תחת מזונותיה