לבב דוד כט

פקחת לטעון הוה טענה משארסתני נאנסתי ומהימנא ומוכרח לומר דאיירי בשכתב לה כתובה שרצה להזיק את נכסיו ומ"מ אמרינן דווקא כשהיא בתולה רוצה להזיק את עצמו ולא כשהיא בעולה לכן יש לו עליה טענת בתולים וכן כתב בבית שמואל בסי' ס"ז ס"ק ז' יעו"ש: ואח"כ ראיתי במש"ל דין ח' בד"ה אחר שכתבתי וכו' שכתב דהרמב"ן כתב בפירוש דמיירי בדכתב לה ואפ"ה לר"י יש לה טענת בתולים וכו' יעו"ש

דין ז' קטן אפילו בן ט' שנים ויום א' וכו' יש לה עיקר כתובה ע"כ. הנה ממה שכתב יש לה עיקר כתובה דמשמע דבא למעט התוספת דאין לה הרי מבואר דאיירי בשגם כתב לה עיקר ותוספת. דאם לא כן מהיכא תיתי שיש לה תוספת. וכיון שכן מה שכתב רבינו עיקר כתובה סתם. דמשמע דאם בתולה מאתים ואלמנה מנה. וכמו שאמרו בש"ס אמר רב הונא לא שאנו אלא מנה מאתים. ומה שכתב אחר כך וכן גר שנתגייר הוא ואשתו כתובתה מנה. דהיינו עיקר הכתובה של הגיורת. ואפילו אם כתב לה מאתים הך שטרא חספא בעלמא הוא שהוא כתב לה בגיותו. ובודאי דגם בקטן הך שטרא דכתב לה בקטנותו חספא בעלמא הוא. ולהכי סתם רבינו בין כתב לה בין לא כתב לה. אלא דבש"ס איירי אע"פ שכתב לה תוספת אינה נוטלת התוספת. שלהכי קתני בברייתא חידשו נוטלת מה שחידשו. לא חידשו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. דמשמע דאיירי גם בשכתב לה. ומה שבקטן נותן מאתים אע"ג דאם כתב לה מעיקרא חספא בעלמא וכ"ש בשלא כתב לה. נ"ל הטעם דכשהגדיל וקיימה על מנת שיתחייב בכתובה של הבתולה. דאם לא כן היה לו להתנות כשהגדיל וקיימה. ולא תקשה דא"כ גם בגיורת כשנשאה פחותה מבת ג' שנים. דדינא הוא דכתובתה מאתים כשנתגייר וקיימה יהיה כתובתה מאתים דהו"ל להתנות עליה. גם אני אומר כן לדעת הרמב"ם דבזה שוה לקטן. דכן נראה מדברי הרב המגיד שנתן הטעם לדברי רבינו שכבר נתבאר שהגיורת שנתגיירה יתירה על בת ג' שנים ויום א' ונישאת אח"כ אין לה אלא מנה וכ"ש זו ע"כ. דמשמע מדבריו אלו שאיירי בשכנסה יתירה על בת ג' שנים ויום אחד כן נלע"ד ועיין במ"ש במשנה למלך ודוק

דין ח' כל בתולה וכו' וכל שכתובתה מאה וכו' כתב הרב המגיד במשנה מבואר שבתולה מן הנישואין אין לה טענת בתולים וממה שאמרו בגמ' ניחוש שמא תחתיו זינתה ה"ק שמא אם יבואו לב"ד יבואו עדים ויעידו וכו'. אלא המשנה כפשטה והן הן דברי רבינו והם עיקר ע"כ. פירוש לפי דברי רבינו שאמר כל שכתובתה מנה אין לה טענת בתולים. הוא דאינו יכול להפסידה אותו מנה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והיה מקחי מקח טעות. דהוא כפשטה דמתניתין דאין לה טענת בתולים דהוא משום הפסד כתובה דכל שנישאת הרי היא כבעולה בין נבעלו בין לא נבעלו. וכמו שכתב לעיל דף ב'. אלא דלכאורה קשה ממה דפריך בש"ס וניחוש שמא תחתיו זינתה דהוא משמע דקא פריך אמאי אינו יכול לטעון טענת בתולים להפסידה כתובתה גם מאה דשמא תחתיו זינתה. דמשום זה הוכרחו לאוקומא כגון שקידש ובעל לאלתר. הא לאו הכי יש לה טענת בתולים להפסידה אותו מנה. ורבינו כתב כל שכתובתה בתה מנה אין לה טענת בתולים משמע דבכל גוונא איירי. ותירץ דפירוש הקושיא כך היא דאמאי אינו יכול לטעון טענת בתולים. דמשמע שלא רצה לערער בבית דין דאע"ג דלענין כתובתה אינו יכול להפסידה בטענת שלא מצא לה בתולים דהיא כבעולה לכל דבר ואפילו זינתה תחתיו אימא באונס הוה. מ"מ יערער ויבא לב"ד שמא יבואו עדים ויעידו שזינתה תחתיו ברצון ונאסרת עליו. ולפי זה הוי דינו של רבינו נכון שלענין להפסידה אותו מנה אינו יכול לטעון טענת בתולים. דלא אמרו שקידש ובעל לאלתר אלא לענין החששא דשמא יבואו העדים ויעידו כדי לאוסרה עליו. אלא שנשאר עדיין כיון דאוקמוה בש"ס משום הך חששא דמתניתין איירי בשקדש ובעל לאלתר אמאי לא כתב כך. לזה אמר דבהלכות לא הביאו הך סוגייא וגם כן לא הזכיר רבינו מזה. דהם כתבו המשנה כפשטה דלענין הפסד הכתובה לא בעו כשקידש ובעל לאלתר ואם משום הך חששא נראה להם ז"ל דליכא חד דחש לה דרבא ורב אשי דקיימי אמתניתין או אברייתא לא הזכירו מזה כלל. דס"ל דמתניתין כפשטה וכן הברייתא לא הזכירה מזה כלל

והשתא דברי המגיד נכונים דמעיקרא אמר דגם לפי הקושיא וניחוש וכו'. דברי רבינו אתו בטוב דלענין להפסידה כתובתה ליכא קושיא עלה והדין דין אמת. דפירוש הקושיא משום דאמאי לא יבא לערער בב"ד דשמא יבאו עדים וכו'. ואם משום דאכתי קשה דאמאי לא חשש רבי' להך חששא עד שאמרו שקידש ובעל לאלתר. לזה אמר דבהלכות לא הביא סוגיא זו דודאי יש להם בבירור דליכא דחשש להך חששא ומתני' כפשטה. ולא קשה עוד מה שהקשה בלח"מ ודוק

פרק י"ב דין ב' והעשרה שלשה מהן מן התורה וכו'. כתב הרב המגיד דהם מחלוקת תנאים וכו' ופסק רבינו כדברי האומר שארה אלו מזונות ע"כ. פירוש דלא כר"א בן יעקב דדריש שארה כסותה. לפום שארה תן כסותה וכו' כסותה ועונתה לפום עונתה תן כסותה. שלא יתן חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים. שכוליה קרא לכסות ומשמע דהנך אחריני מדרבנן. אלא כת"ק דדריש שארה אלו מזונות. וא"כ כסותה כמשמעו וג"כ עונתה עונה האמורה בתורה. ואע"ג דגם רבי אליעזר ס"ל דכולהו מדאורייתא כדברי רבינו מ"מ דרשה זו שכתב רבינו הוא כדברי ת"ק דברייתא: וכתב עוד הרב המגיד והרמב"ן ז"ל כתב שם בפי' החומש שמזונות ומלבושי האשה מדבריהם ואני תמה בדבריו בענין המלבושים דהא בכולהו דברייתא שהם ת"ק ורבי אלעזר וראב"י אע"פ שנחלקו במזון כולן שוין שכסותה הוא כמשמעו והמלבושין מן התורה וכנ"ל עיקר לפי שלא מצאתי שהוזכר בכסות תקנת חכמים ועוד שכל התנאים הנזכרים שוים ביה ע"כ: ונלע"ד דטעמא דהרמב"ן ז"ל משום דבש"ס נראה דפשיט ליה דמזונות מדרבנן דהא קאמר בכל מקום כי תקינו רבנן מזונות וכמו הברייתא שהביא בש"ס על פסקא דמתני' תיקנו רבנן מזונותיה תחת מעשה ידיה דמשמע דהיא תקנת חז"ל וא"כ הרי דלא כת"ק דברייתא ודלא כר"א ג"כ בענין המזונות ומצינו דתני רב יוסף שארה זו קירוב בשר וקאמר עלה בש"ס מסייע ליה לרב הונא