לבב דוד כח

לו דאפי' לא מכחישה ליה איהי ודאי דליכא מאן דאמר הכי. וכיון שכן מוכרח לומר דהכא דצריך שני גיטין הוא כדי לגבות כתובתה מן החבילה. ומזה למד רבינו דגם אף דליכא עד אחד המכחישו אלא מכחישתו היא מותרת ובודאי דאיירי שהעד אומר נתקדשה בפני ובפני אחר. דאם באומר לפני לבד נתקדשה אפי' בשאינה מכחישתו כגון שאומר שאביה קיבל קידושיה אינה מקודשת. דקי"ל המקדש בע"א אין חוששין לקידושיו. ואפילו שבאותה סוגיא איירי למקדש בעד אחד שרצה רב אחדבוי לדייק מהאי דמהני ע"א לקידושין. ועלה קאמר ליה ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהני. מ"מ לפי סברת רב אחדבוי ליכא חילוק בין במקדש בפני שני עדים בין המקדש בעד אחד. ועלה קאמר ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן דזה יוצדק דאף באומר לפני ולפני אחר נתקדשה כיון שהוא עד אחד בהכחשה לא מהני עד אחד בהאי כלל. ולפי זה ג"כ במה שאמר רבינו אח"כ אחד אומר מקודשת ואחד אומר אינה מקודשת לא תנשא דאיירי שהוא אומר לפני ולפני אחר נתקדשה איירי. ועד אחר אומר לא נתקדשה ואפ"ה לא תנשא לכתחלה. וכיון שכן הוקשה לו להרב המגיד כיון דבמכחישתו לעד אחד דדין אחד אמר רבינו דהיא מותרת לכתחלה דהוא למד כן ממה שאמר הש"ס ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהני כמו שכתבתי. אם כן הכא דמכחישו העד השני והיא מכחישתו אמאי אינה מותרת לכתחלה

ותירץ דעד אחד מסייעה גרע דסומכת עליו ומעיזה ולפיכך לא תנשא לכתחלה ודבריהם אלו קשים אצלי כיון דרבינו למד בדין ע"א ממה שאמר בש"ס ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהני. דהוא אפי' בלא מכחישתו איהי כמו שכתבתי לעיל וכן פירשו ז"ל וכן נראה דכך הוא ריהטא דש"ס על הכחשת העד שאמר לא נתקדשה לו איירי. א"כ לאו משום הכחשתה כדי שנאמר כך אלא משום שעד השני הוא מכחיש העד

ואפשר לומר דכוונת הרב המגיד היא כיון דאם היתה מודה לא מהני הכחשתו דלא נתקדשה אמרינן שאם לא היה העד שמסייעה היתה מודה לדברי העד שאמר נתקדשה וא"כ העד זה כמאן דליתיה דמי לענין הכחשה. אבל אכתי קשה כיון דהא דמכחישתו הכא הוא גרוע אמאי נקט רבינו דטעמא דאם נישאת לא תצא משום שהרי היא אומרת לא נתקדשתי והוה עדיף לומר משום דהעד השני מכחישו דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא דאי משום שהיא מכחישתו הוא גרוע משום דסומכת על דברי העד. ועוד קשה שאם כדברי הרב המגיד שרבינו למד מה שמכחישתו שנאמנת. הוא משום דאמר בש"ס ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן. ובדאיכא עד המסייע לה גרע כנ"ל. א"כ אם היה באופן שהיא אינה מכחישתו כגון דאמר עד אחד אביה קדשה ועד א' אמר לא קדשה היא מותרת לכתחלה. והוה ליה לרבינו לאשמועינן רבותא זו דאף ע"פ שהיא אינה מכחשת אותו מותרת לכתחלה. דהא להראב"ד והרמב"ן והרשב"א במכחשת מותרת היא לינשא לכתחלה. ובאופן זה אסורה לינשא לכתחלה: ומכל זה חזרתי ואומר דמ"ש הרב המגיד דלמד רבינו ממ"ש ותסברא הכוונה דעד אחד שמכחישתו היא מי מהימן דאינו מפרש כדברי רש"י שכתב דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה מי מהימן וכו'. דאדרבא לדברי רש"י נראה דס"ל דע"א בהכחשת בעל דבר עצמו דהיינו האשה לא מהני. מדלא נקט משום טעמא דהכחשת האשה עצמה דאמרה אלו שני עבדי וכו'. וכ"כ מוהר"מ מפדווא ז"ל סי' ל"ב שזה דעת רש"י ז"ל לפי גירסא זו. ומ"ש רש"י אפי' לא מכחשה ליה איהי לאו למימרא דס"ל דהכחשת בעל דבר עצמו עדיפא מהכחשת ע"א. ומ"ש דאיכא חד סהדא דמכחיש ליה רבותא אשמועינן. דהא ודאי אין סברא לומר כן דודאי הכחשת בעל דבר גריעה מהכחשת עד אחד דעלמא כיון דנוגע בדבר. אלא כוונתו ז"ל לומר דבדאיכא הכחשת עד אחד ל"מ אי בעל דבר עצמו מכחיש אותו ג"כ דפשיטא דאינו נאמן אלא אפילו לא מכחישה ליה איהי אלא שותקת אינו נאמן: וכיון שכן אתו דברי רבינו על נכון דדוקא אם היא מכחשת מותרת אבל אם היא שותקת כגון דלא ידעה שהוא באופן שעד אחד אומר אביה קיבל קידושין ועד א' אומר לא קיבל לכתחלה לא תנשא ומפרש דברי רב פפא דמיירי בשהיא מכחשת גם כן. ומה שלא תנשא לכתחלה הוא משום דכיון דאיכא עד שאומר כדבריה סומכת עליו ומעיזה אבל אם נישאת כבר לא תצא דהשתא מיהא היא אומרת ואע"ג דחיישינן בלכתחלה משום טעמא דסומכת על דברי העד ומעיזה. מ"מ כיון דנישאת כבר לא אמרינן כן ולא תצא

פרק י' דין ו' המארס את האשה וברך ברכת חתנים ולא נתייחד עמה בביתו עדיין היא ארוסה. הנה מלשון זה נראה דהכוונה דבעי היחוד בביתו דהוא ודאי לשם נישואין. אבל אה"נ שאם בא עליה לשם נישואין אחר הקידושין אע"פ שלא היה בביתו מקרי נישואין. וכן נראה ממה שכתב רבינו לעיל והבא על ארוסתו לשם נישואין אחר שקידשה משיער' בה קנאה ונעשי' נשואה והרי היא אשתו לכל דבר ע"כ. דמשמע בכל מקום שבא עליה לשם נישואין מהני ואין צריך חופה. וזהו הטעם שביהודה היו מברכין בבית הארוסין מפני שמתייחד עמה. דהיינו שהיו עושין לשם נישואין ולכן מברכין להם משום דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה: ומעתה לא קשיא מה שהקשה הרב לח"מ על דברי המגיד שכתב שרבינו הוציא דין שאמר שכל זמן שאין מתייחד עמה אין מברכין ברכת חתנים הוא ממה שאמרו וביהודה שנו מפני שמתייחד עמה ע"כ. דאם מכאן הוציאו רבינו אם כן אפילו שלא נתייחד עמה בביתו סגי. דומיא דיהודה שלא היה מתייחד עמה אלא בבית חמיו יעו"ש. דודאי דיכול לבא עליה בבית חמיו לשם נישואין

פרק י"א דין ד' אבל החרשת והשוטה לא תקנו להן כתובה ע"כ. וג"כ רבינו כתב בדין ח' וכל שכתובתה מאה או שלא תקנו לה חכמים כתובה אין לה טענת בתולים עד כאן

ולפי זה קשה מסוגיא דפרק אלו נערות דף ל"ו דקא מרמי אברייתות דאחת קתני החרשת והשוטה והאילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים ואידך אחריתי קתני החרשת והשוטה וכו' אין להם טענת בתולים ותירצו בש"ס הא ר"ג והא רבי יהושע וכו' דמשמע דלשני הברייתות החרשות יש להן כתובה ויש להן טענת בתולים. אלא דטעמא דהך דקתני אין לה טענת בתולים הוא משום דס"ל כר"ג. ואמרינן אי הוה