לבב דוד כה

לענין שבח יוחסין. ורבינו נקט לה באופן דאתי ללישנא בתרא. ולא צריך לומר שהיא גדולה כיון דאין זה משמעות מגודלת כנזכר. ואע"פ דלא מפרשי לה הכי ללישנא בתרא כיון דלא נפקא לן מינה לדינא לא נקט לשון הש"ס כדי לתקן לשון המשנה. ובכמה מקומות שרבינו מביא הפסוקים שלא הזכירו אותם בש"ס אלא מפסוקים אחרים המפורשים יותר כיון דלא נפקא מינה לדינא לא איכפת ליה שלא הביא כדברי הש"ס דכך כותבים עליו מפרשי דבריו וה"נ דכוותה

פרק ט' דין ב' קידש נשים רבות וכו' כתב ו הרב המגיד וקיימא לן כאביי בהא כמו שיתבאר בסמוך ולזה פסק רבינו כסוגיא זו. דהיינו דווקא אשה ובתה או שתי אחיות כאחד הוא דאינן מקודשות. הא א' מאשה ובתה או מאשה ואחותה מקודשת דלא כרבא. וכמו דמוקי למתניתין באומר הראויה לי מכם תתקדש לי. וכתב אחר כך ובאמת שרבינו פסק כדעת ר"נ דאת וחמור קנה ואם כן היה לו לכתוב המשנה כפשטה דאפילו אמר כולכם כולן מקודשות חוץ מאחיות או אשה ובתה. ותירץ לזה ואמר שהוא ובעל הלכות גדולות סוברין שאין קידושין ודיני ממונות שוין בזה ואפי' רב נחמן דפליג בדיני ממונות מודה הוא שאינו קונה מחצה אלא לא קנה כלל. ולפי זה מאי דפריך רבא היכי דמי אילימא דאמר כולכם קנה את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה. דהיינו שאת וחמור בכי האי גוונא אליבא דכ"ע לא קנה. משום דמי שאמר התם קנה מחצה משום דס"ל דכך דעת המקנה שיקנה מי שיוכל לקנות. ואין כוונתו שלא יקנה בזה בלא זה אבל בקידושין כוונתו שלא יקנה זה בלא זה דלהכי קידשן בבת אחת. לפי שאם היה יודע שמקצת יתקדשו שהם שאר נשים והאחיות לא יתקדשו עמהם אחת מהם וצריך קידושין אחרים לאחת מהם כדי שיהיו כולן מקודשין לו לא היה מקדשן כלל. שזה נראה להדיא שכוונתו שלא יתקדשו זה בלא זה. וכיון שבקידושין אמרינן כך שדעתו שלא יקנה זה בלא זה שדעתו לקדש כולם גם כשאמר כולכם והיתה בהן עכ"ום ושפחה או אשה אחת ערוה עליו. אף ע"ג דלא שייך לומר בה דצריך לקדש אותה קידושין אחרים. הרי שייך על אשה אחרת שהוא רוצה לקדש מספר הנשים שהיו שם שצריך להם כולם. וכיון שחסרה עכשיו אשה אחת וצריך לקדש אשה אחרת במקומה לא היה מקדשן כלל. שמזה הוא שכתב רבינו וכן אם אמר להן וכו' והיתה בהן שפחה או עכ"ום וכו': ולא קשה עוד מה שהקשה הרב לח"מ ז"ל בדיבור א' ומה שהקשה עוד בדיבור ב' נ"ל דלא קשה כלל. דעל הקושיא א' הרי כבר כתבתי שכוונת הקושיא הרי את וחמור בכי האי גוונא כ"ע מודו דלא קנה כלל. ועל הקושיא שניה נמי אמינא דלא קשה כלל דטעמא דרב ששת הוא משום דס"ל שאדם יודע שאין חמור קונה וגמר בדעתו שמי שיכול לקנות הוא יקנה הכל. וא"כ לפי זה אין חילוק בין אמר במלה אחת בשתי מילות. ולא אמר הרב דיש חילוק אלא לרב נחמן דס"ל דקנה מחצה. הוא אמר כיון דבמלה אחת אמר כולכם הוא תלאן זה בזה. ולא שייך הא לדברי רב ששת כמ"ש. וג"כ יפה פירש רשב"ם דהפירכא לכולהו משום דגם לרב נחמן היכא דאמר במלה אחת תלאן זה בזה ולא יקנה זה בלא זה. והרי אמר כולכם שהוא במלה א' ואף על פי כן במי ששייך לקנות הוא קונה ולא אמרינן שתלאן זה בזה. אלא ודאי שהוא כדברי רב ששת שבכל גוונא לא תלאן זה בזה ומי ששייך בו לקנות הוא קונה הכל. וכאן מקרו שקנו הכל לפי שכל עיקר הקידושין נקנה בהם ולא חסר להם בקנין האחרים. ומה שכתבו שאר המפרשים אבל אנן דקי"ל כר"נ דאת וחמור קנה מחצה משנתינו אתיא כפשטה. הכוונה דס"ל דלא תלאן זה בזה ומי ששייך בו לקנות קונה לאפוקי דעת רב המנונא דלא קנה כלל ובהאי סוגיא לא פריך אלא לדעת רב המנונא. דהא קאמר קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קנה. דמשמע דלמאן דס"ל קנה מחצה ליכא פירכא אע"ג דהתם בפרק מי שמת משמע דקא מותיב לכולהו וכמו שפירש רשב"ם דהיינו שזה מקרי קנה הכל. האי סוגיא במקומה עיקר ומכ"ש דאפשר דאינהו מפרשי הפירכא לרב המנונא דווקא דלא כרשב"ם

דין ח' האב שהיתה לו בת קטנה או נערה שהיא ברשותו וכו' כתב הרב המגיד ובפ' האיש מקדש דקדקו הא קטנות בכלל תיובתא דרבא וכו'. ופסקוה המפרשים ז"ל ואע"פ שהוא אליבא דרבא דלית הלכתא כוותיה וכו' אלא ודאי קושטא הוא לכ"ע שאפי' מנתה אותו בוגרת שליח אינה בכלל ע"כ. פירוש דלא תקשה דזה הוא אליבא דרבא דאית ליה קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין להכי אצטריך לאוקומ' בכי האי גוונא. אבל לאביי דאית ליה דהוו קידושין הוי משנה כפשטה ואפשר דאית ליה דאם לא יש לו כי אם בוגרת וקטנה והבוגרת מנתה אותו שליח. אמרינן דקידש לבוגרת דמינתה אותו שליח. ובפרט אם אמרה ליה ליהוו קידושין לדידך. ואם כן רבינו דפסק כאביי דקידושין דאינן מסורין לביאה הוו קידושין הוי משנה כפשטה ומנין לו דאם לא יש לו כי אם אחת בוגרת וא' קטנה ומינתה אותו הבוגרת שליח דאין הבוגרת בכלל לזה תירץ שדין זה מוסכם לכ"ע משום דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. ונתן טעם לזה שאל"כ לא הוו שונין סוגיא זו בפרק האומר

אבל קשה לי דא"כ כיון דעיקר הטעם שאמרו בש"ס שיהיה הכסף שלו גם כן לפי שעל טעם זה דשויתיה שליח וכו' קא פריך עלה מי לא עסיקי' דאמרה ליה קידושי לדידך. ותירץ לו אפי' הכי לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. והיה לו לרבינו לבאר זה דגם כשאמרה לו שיהיו קידושין לדידך דליכא טעמא דאית ליה הנאה מן הקטנה. אפ"ה אינה בכלל הבוגרת משום דמצוה דרמיא ליה עביד. ורבינו שכתב סתם דמינתה אותו שליח דווקא יבא הטועה לטעות דדוקא בשלא אמרה לו ליהוי קידושין לדידך. דלהכי אמרינן שקידש הקטנה שיש לו הנאה בקידושיה. אבל היכא דאמרה לו ליהוי קידושין לדידך מקודשת הבוגרת: ואפשר לומר שדקדק רבינו בלשונו וכתב שהיא ברשותו לומר שזה הוא הטעם משום שהיא ברשותו. דהיינו דמצוה רמיא עליה. וכיון שכן הוא מובן אפי' אמרה ליה ליהוי קידושין לדידך איירי

דין ט"ו האומר לאשה קידשתיך וכו' עיין בלח"מ שהקשה דאיך מותר בקרובותיה ואסורה לקרוביו וכו' וצ"ע עכ"ל. ונ"ל דמשמעות אסורה בקרוביו שהוא באופן שהיא מותרת לכל אדם לבד מקרוביו דזה לאחר שנתן לה גט ומשמעות מותר