לבב דוד רו

שאמרו שמא יאמרו חיה הוא ויבאו להתיר חלבו. והך סוגיא עדיפא דמקומה היא. ובפרק י"ד לקמן שהזכיר נמי כלאים הבא מבהמה וחיה. הוא משום טעם שמא יבא להתיר חלבו כשהוא מכסה דמו ביום טוב וחלבו אסור כמו שכתב רבינו בפרק א' מהלכות מאכלות אסורות. אז משום כיון דעל הך מתניתין אמרו ויש אומרים זה הבא מן התייש ומן הצביה החמיר כדבריהם. וכיון דהקושיא דהאי סוגיא אינה מוכרחת לסתור דברי דב חסדא עדיין דבריו קיימין. דרבנן ס"ל חוששין לזרע האב ושה מקצת שה אמרינן. ומהך ברייתא דמתנות לא קשיא כדי לסתור דעת רב חסדא. דלרבי אליעזר דפטר דלית ליה שה ואפילו מקצת שה דבצבי הבא על התיישה איירי ולרבנן דאמרי דחייב דאמרינן דשה ואפי' מקצת שה ומה דקתני חייב הוא בפלגא דצד שיות: ורבינו בפ"ט מהלכות בכורים פסק דהכוי אע"פ שהוא ספק מפרישין ממנו המתנות. צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי המתנות שנאמר אם שה אפילו מקצת שה. תיש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות ע"כ

והנה בצבי הבא על העז וילדה דחייב בחצי המתנות הוא משום דחוששין לזרע האב. ואם כן ליכא אלא פלגא דאמו וכתב קרא שה ואפי' מקצת שה. ומה שפטר בתיש הבא על הצביה. ואף על פי שדינא הוא שחוששין לזרע האב ולאו ספיקא הוא לדעת רב חסדא כמ"ש. הוא הולך לפי מה שכתב דצבי הבא על העז דמה דחייב בחצי המתנות. הוא משום דאמר קרא אם שה דמשמע דהוא משום ריבוייא דאם שה. ולא ממשמעות שה כמו שאמרו באותו ואת בנו. ומשמע דהוא דוקא פלגא משום צד השיות של אמו וכיון דלא אתרבי אלא ריבוי אחד. משמע אבל אמו צביה פטור. אע"ג דאית לן דחוששין לזרע האב דרחמנא הכי אמר דאם לא כן למאי אצטריך רבויא כלל. כיון דאית לן דמשמעות שה ואפילו מקצת שה. ומדכתב רחמנא ריבויא דאם הוא כדי לרבות צבי הבא על העז להתחייב פלגא מצד שיות של אמו דוקא. ובתייש הבא על הצביה דלית ביה ריבויא פטור: והשתא לדברי רבינו אלו יאמר דרב חסדא הכי ס"ל במתנות. וליכא למיפרך מניה עליה דענין המתנות אינו כענין אותו ואת בנו. ופסק כרב חסדא משום דפשיטא ליה דענין המתנות אינו כענין אותו ואת בנו. ומה ששם בפרק הזרוע בש"ס קא מוקמי להברייתא לפי דברי רב פפא הוא כדי להקשות עליו מכדי וכו'. ורב הונא בר חייא קא מתרץ ליה נמי לפי דברי רב פפא. אבל אחר כך הביא הש"ס דברי רבין אמר רבי יוחנן וכו' דתניא שור מה תלמוד לומר אם שור לרבות את הכלאים שה מה תלמוד לומר אם שה לרבות את הכוי. דכוונת הש"ס ךומר דלדברי רבי יוחנן הוא משום ריבויא ולא כדברי רב פפא. והוא עיקר. הדרינן דרב חסדא לא נסתר דברו מברייתא דמתנות ופסק כוותיה: אלא דקשה על מה שהעליתי שרבינו ס"ל דחוששין לזרע האב וכרב חסדא היאך אתו דבריו מה שכתב אחר כך איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי ואם ודאי וכו' שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג אלמא דספק אם חוששין לזרע האב שבש"ס תלו זה באם חוששין לזרע האב שבדף ע"ט ע"א אמרו מאן חכמים חנניה הוא דאמר חוששין לזרע האב. ומצינו שחנניה לא אמר כי אם על אותו ואת בנו דנוהג בזכרים ובנקבות. וקא שקיל וטרי שם לפי האי סברא. ועוד דבסוגיא דידן על דברי רב חסדא שאמר שרבנן סברי חוששין לזרע האב קא פריך אחר כך וליפלוג בחוששין לזרע האב בפלוגתא דחנניה ורבנן. ולהכי מר"ן בכ"מ כתב על דברי רבינו שאמר שהוא ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג. דאסיקנא דר' יהודה ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב. ולפיכך פסק רבינו בה כדין הספיקות דאין שוחטין ואם שחט אינו לוקה ע"כ

ונ"ל שרבינו דייק בדברי רב חסדא שאמר הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב שה אמר רחמנא ובנו כל דהו. דהוא משמע דחוששין לזרע האב. דאם אין חוששין הרי איכא כולו שה ואע"פ שגם לר"א קאמר הכי ור"א הא קאמר אח"כ לדעת רב חסדא שס"ל אין חוששין לזרע האב מ"מ רב חסדא אמר הכי דאפי' היה סובר ר"א דחוששין לזרע האב הא אמר רחמנא שה ובנו כל דהו. וכיון דרב חסדא הכי ס"ל דלרבנן חוששין לזרע האב להכי הוא פסק בתייש הבא על הצבייה וילדה בת והבת ילדה בן וקא שחט לה ולברה דחייב משום דחוששין לזרע האב. אע"פ שפסק דהא דנוהג בזכרים הוא ספק דאין זה תלוי בזה. דטעמא דחנניה הוא משום דכתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו מי שבנו כרוך אחריו דמשמע נקבה הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות והש"ס שם רצה לומר דמה ששמואל אמר הלכתא כחנניה אזדא לטעמיה וכו' מאן חכמים חנניה הוא דאמר חוששין לזרע האב ועל סברא זו הוא דקא מקשו בש"ס על דברי רב חסדא וליפליגו בחוששין לזרע. האב בפלוגתא דחנניה ורבנן דהיינו דנימא ר"א אומר אינו נוהג בזכרים ונימרו רבנן נוהג. ותירץ לו אי פליגי בההיא הוה אמינא בהא אפילו רבנן מודו דשה ואפילו מקצת שה לא אמרינן קמ"ל: והנה לפי תירוץ זה משמע דקושטא הכי דרבנן . ס"ל דנוהג בזכרים כחנניה ואם כן כיצד אמר רבינו דזה ספק והא לרבנן שפסק כוותייהו בהנך ס"ל דנוהג בזכרים. אלא שמוכרח לומר שלדעת רב חסדא אין זה תלוי בזה שאף על פי שנאמר אין נוהג בזכרים מ"מ בבת שיצאה ממנו שכיון שזרע תייש יש בה. ואית לן דחוששין לזרע האב. הרי יש בה מקצת שה ואמר רחמנא שה ואפילו מקצת שה: ומה שכתב רבינו שהדבר ספק אם נוהג בזכרים אינו מטעם שכתב מר"ן בכ"מ אלא דהוא מסתפק בדברי שמואל שאמר הלכתא כחנניה אם הוא מטעם דהוא ס"ל דטעם דחנניה הוא משום דחוששין לזורע האב והוא הכי ס"ל כפשטא דש"ס דאמר ואזדא שמואל לטעמיה וכו'. ואם נאמר דטעם דחנניה לאו מטעם זה אלא מקרא דכתיב אותו וכתיב בנו ולעולם חנניה עצמו ס"ל דלענין אחר אין חוששין לזרע האב לא הוה פסיק הלכתא כוותיה. ומשום זה כתב רבינו שדבר זה ספק הוא אם נוהג בזכרים דהיינו שאע"ג דאית לן דחוששין לזרע האב מ"מ אפשר דנוהג גם בנקבות אבל לענין כדי לאסור האב והבן לא אסר הכתוב. דלא אסר אלא מי שבנו כרוך אחריו וכמו שאמרו בברייתא לסברת רבנן דפליגי אחנניה כן נלע"ד דזה דעת רבינו. ולא קשה על רבי' מה שהקשו עליו את זה כתבתי בהגיעי להלכות אלו. ומ"ש בפ"א מהלכות מאכלות אסורות אינם כעת עמדי לראות אם הדברים מכוונים לאלו ומשנה ראשונה