לבב דוד כ

קודם למעשה דאפילו אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי ע"כ: ועוד קשה לי על דברי רבינו שמתחלה כתב כיצד האומר לאשה אם תתני לי מאתים זוז הרי את מקודשת לי בדינר זה ואם לא תתני לי לא תהיה מקודשת ואחר שהתנה תנאי זה נתן לה הדינר הרי התנאי קיים ע"כ דמשמ' דגם באמירה בעי תנאי קודם למעשה וזה היפך דבריו שתכף אח"כ כתב אבל אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה וכו' כמו שכתבתי לעיל שנראה דמעשה בפועל הוא דמעכב: לכן נלע"ד שגם רבינו ס"ל דגם באמירה צריך להקדים תנאי למעשה כמו שכתב בתחלה וכמו שכתב בגירושין כנ"ל. אלא שרבינו כתב הדבר שנעשה בפועל המעשה כדי שנבין טעם הדבר. דבדין צריך תנאי קודם למעשה. מפני שאם הקדים המעשה והתנאי בא לבטל המעשה אינו יכול כיון שעשה כבר. אלא דהאי אפי' תוך כדי דיבור ילפינן ליה מתנאי בני גד ובני ראובן דזהו טעם הדבר וכיון דאית לן בכל מקום דתוך כדי דיבור כדיבור דמי דמשמעות דבריו דאדעתא דהכי הוא עושה. ובתנאי לא מהני זה דילפינן מבני גד ובני ראובן. א"כ ליכא לחלק בין אם עשה המעשה בפועל. או אם אמר מקודם המעשה. שכיון שאח"כ נתן והוא נתפס בתחלת דבריו שאמר הרי את מקודשת לי. שהרי לא חזר אחר התנאי לומר הרי את מקודשת לי נמצא דאמירת הרי את מקודשת שאמר בתחלה הוא כעשה מעשה שנתן בידה באותה שעה. והדבר מוכרח מעצמו כיון שתנאי בני גד ובני ראובן היה הכל באמירה ולא במעשה בפועל שהרי אמר להם אם יעברו וגו' אזי ונתתם להם

ועוד נ"ל להביא ראיה שרבינו מודה שגם בדיבור בעי תנאי קודם למעשה ולא כמו שפירש הרב המגיד ונתן ההכרח של רבינו משום דהמשניות בדקדוק. דא"כ לדעת רבינו לפי פירושו. מאי פריך בגמרא בפרק מי שאחזו דף ע"ה ע"א מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן להו מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי קודם למעשה אף כל תנאי קודם למעשה לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי. ומאי קושיא כיון דלדברי רבינו דהמשניות הם בדקדוק גם כן נימא בהך ברייתא דהיה הדיבור קודם הנתינה. ולא מקרי מעשה קודם התנאי כמו שמפרשינן לדעת רבינו בהך משניות. וג"כ קשה לי על הר"ן ז"ל דאמר על רבינו אלא דלא נהיר משום מהך דאתקין שמואל שהבאתי לעיל. אמאי לא הקשה מזה לדעת רבינו שמפרש לדבריו דלא מקרי מעשה קודם לתנאי אלא א"כ נעשה המעשה תחלה. דהא אי אפשר לפרש להך ברייתא בשעשה המעשה בפועל קודם הדיבור ולהכי הוא דקא פריך בש"ס הכי. דהא הוא ז"ל אמר ולדבריו של רבינו המשניות הם בדקדוק. ואם כן כמו שמפרש להך משניו' דהיה הדיבור קודם הנתינ' ג"כ הכא ואעפ"כ קא מקשה בש"ס מכדי וכו' דמזה הו"ל למקשה להקשות בכח. דמהך דאתקין שמואל יש לתרץ דשמואל אתקין דבר שיהא תיקון גמור אפי' בדיבור שיהא תנאי קודם למעשה. כדי שלא יבאו לטעות שיעשו המעשה בפועל קודם לתנאי ויהא התנאי בטל. שחשש בגט זה של שכ"מ שתקן להם זה ואע"פ שאינו צריך

פרק ז' דין א' האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי וכו' ולא תפול לפני יבם ע"כ. נ"ל דרבינו אינו סובר כדעת רש"י. שכתב וז"ל דרישא ליכא לאוקומא דאם כן מאי רצה האב והלא יש בידו למחות לעולם דאין כאן קידושין לעולם ע"כ אלא דאם רצה בפירוש שאמר הן אינו יכול למחות עוד דכיון דנתקיים התנאי הרי היא מקודשת באותה שעה וג"כ סבירא ליה לרבינו דפשיטא ליה להש"ס דעל מנת שירצה הוא שיאמר הן. ומפרש דמה שאמר הש"ס אלא על מנת שישתוק קאי על מציעתא דקתני מת האב הרי זו מקודשת. אב' רישא היא כמו שאמר מעיקרא שאמר הן. וכשהקשה בש"ס אימא סיפא מת וכו' תירץ לו אלא על מנת שלא ימחה. דהיינו דסיפא איירי בהאי גוונא שאמר על מנת שלא ימחה אבא. דהיינו כשישמע לא ימחה ובלשון זה לא שייכא קושיית והא שתק שלא מיחה. דודאי טעמא רבא איכא בינייהו כשאמר התנאי על מנת שישתוק הרי התנאי נתקיים שהרי שתק אבל כשאומר התנאי בשלא ימחה. אתיא שפיר סיפא דרבינו מוקים לה בששמע אחר שמת הבן אף שמוכרח לומר ששתק דהא אמר מלמדין אותו לומר שאינו רוצה דמעיקרא שתק. מ"מ הך שתיקה לא מקריא לא מיחה משום דכיון דמת הבן מה לו לצעוק עוד למחות. אלא דאנן מלמדין אותו לומר שאינו רוצה משום תקנת האשה: והכי דייק דברי הש"ס כדב' רבי שאמר רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא. דהיינו דרישא שאמר על מנת שירצה שיאמר הן. ומציעתא וסיפא בחד טעמא שישתוק ולא ימחה. אלא דבמציעתא דאמר התנאי על מנת שישתוק דאף שמשמע אחר שמת הבן מ"מ הרי שתק ונתקיים התנאי ולהכי הוא דקא פריך והא שתק. אבל בסיפ' דתלה הדבר בשלא ימחה לא שייכא הך קושייא והא לא מיחה וכמ"ש. אבל רישא כדקאי קאי דהוא עד שיאמר הן. ולהכי כתב רבינו על מנת שירצה אבי רצה האב מקודשת. לא רצה או שתק או שמת קודם שישמע אינה מקודשת. דכששתק לא נתרצה בפירוש וכשמת אפילו אפשר דאם שמע קודם שמת היה אומר הן מ"מ התנאי הוא עד שיאמר הן והא מת ולא אמר הן. וכמו שפריך בש"ס והא לא אמר הן. ואח"כ כתב על מנת שלא ימחה אפי' שמע ומיחה אינה מקודשת. לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת דהיינו כיון שלא מיחה בשעת שמיעה או שמת הרי ליכא המחאה ונתקיים התנאי ומקודשת. ואח"כ כתב מת הבן ואח"כ שמע וכו'. משום דאם מת הבן אחר ששמע מ"נ דאם לא מיחה הרי זו מקודשת כבר ואינו יכול למחות עוד כמש"ל ואם מיחה בלאו הכי אינה מקודשת: ומעתה כל מה שהשיג הראב"ד על דברי רבינו הותרו כולן מעיקרן. וכן מה שהקשה הר"ן וכבר כתב מרן בכ"מ דהך תוספתא לא משגחינן בה. וגם מה שהקשה הלח"מ כפי פירוש הב"י וגם מה שכתב על דברי רבינו יעו"ש לפי דברינו הנז"ל הכל יבא בטוב כשתדקדק היטב כן נלע"ד

דין ז' ושומה שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר ואפי' קרובה לשער ראשה וכו' נ"ל דפירוש דבריו לומר דשומה דפדחת אפי' שהיא קטנה ביותר ואפי' היתה קרובה לשער ראשה דאפשר דתתכסה במכסה השער. אפ"ה מום הוא לגבי נשים. אפי' אינן פוסלין לגבי כהנים. דבודאי דהא דאינו מום בכהנים משום דאפשר דמכסה לה במגבעת שעל ראשו. כמו שאצטריך שם בש"ס למעבד טעמא דזיעה דאינה פוסלת