לבב דוד קצז

פרק ג' דין ב' שהיה כיצד וכו' אם שהה כדי שיגביה את הבהמה וירביצנה וישחוט שחיטתו פסולה ואם שהה פחות מכדי זה שחיטתו כשרה ע"כ. ראיתי לדקדק בדברי רבינו במה שאמר ואם שהה פחות מכדי זה ולא אמר אבל בפחות מזה שחיטתו כשרה משמע שר"ל כדי זה שאמר שהוא הגבהת הבהמה ורביצתה ושחיטתה שאם לא שהה כדי אלו השלשה אלא כדי שנים מהם זה ודאי כשרה דהא מפרשינן למה דקתני במתניתין כדי שחיטה הוא כדי שיגביהנה וירביצנה ג"כ. וא"כ שאם חסר מזה משלשה אלו ודאי דכשרה ואין בה ספק דצריך גם כן כדי שיעור השחיטה. אבל רב הונא בר נתן קא מבעיא ליה בש"ס שהה במיעוט סימנים מהו. דהיינו דקא מסתפק אם כוונת המשנה במה דקתני דצריך נמי כדי לשחוט אם בעי כל השחיטה. או במיעוט סימנים שהתחיל מקרי שחיטה גם כן. דבשלמא אם כוונת התנא שאמר כדי שחיטה לבדה ודאי דבעי כל השחיטה. דזה סתם שחיטה דהוא שחיטה כולה. אבל כיון דנכנס בה גם ההגבהה והרבצה בשם שחיטה. אימא לאו דווקא כל השחיטה. לכן כתב רבינו אחר כך וכן אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט כמו מיעוט סימנים בלבד לא כדי שישחוט שחיטה גמורה הרי זו ספק נבלה. דזה הבעיא של רב הונא בר נתן הנז'. דקיימא לה בתיקו. דזה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ולפי מה שפירשתי לא קיימא השגת הר"ן על רבינו וז"ל ואף גם זה אינו מחוור דשחיטת מיעוט סימנים לא מקרי שחיטה ע"כ. דשאני שחיטה דקתני במתניתין דנכנס בה ההגבהה והרבצה. ולאו בדוקא קתני לה אימא דלא כמו כונת שחיטה בכל מקום שהוא שחיטה כולה אלא אפי' במיעוט סימנים

והשתא לא קשה עוד מה שהקשה מר"ן בכ"מ על רבינו דקשה דידיה אדידיה שאין כוונת רבינו כמו שאמר אלא כמו שכתבתי: והנה השגת הראב"ד היא דהוא מפרש בבעיא דרב הונא בר נתן כרש"י ז"ל. מי אמרינן כיון דעבד רובא אתכשר או דילמא כיון דהדר וגמרה כולה חדא שחיטה היא. דהיינו והשתא מיהא עבד שהיה ונפסלה. וזה כוונת הראב"ד במה שאמר כיון דגמר שהיה בשחיטה היא מאן מוכח ע"כ. דהיינו דמאן מוכח לומר כיון דאתעבד רובה לא מקריא שהיה. דאימא כיון דסוף סוף הא עבר שהיה בשחיטתו הרי נפסלה או דילמא לא חיישינן להכי כלל כיון דלאו במקום הצריך שחיטה קא עביד שהיה. ואמר ובחצי קנה דעוף ליכא למיחש כלל. דהיינו דליכא ביה האי בעיא. דליכא ספיקא כלל כיון דאפילו היה פסוק לא נפסל. הך שחיטה דעביד לא צריכא כלל. וכמאן דלא שחט ביה דלמה אנו אוסרין בו שהיה. ואינו דומה למה שעבר שהיה לבסוף בוושט אפי' שעשה אחר דאתכשר. דהתם כיון דשחיטה היתה צריכה בתחלה אע"ג דעבד אחר כך במקום דלא צריך שחיטה. הרי מ"מ בגמר השחיטה עבד ושחיטה חדא היא והרי שהה ואינו דומה דבתחלה לא צריך שחיטה דלא נחת עלה שם שחיטה. ואמר וכ"ש לרוב דתרתי איכא דבתחלה ובסוף לא צריכה שחיטה. ועל פי דבריו אלה מה שאמר אחר כך ונראה לי באותן שתי הבעיות תיקו ולקולא. בודאי שיש לתמוה עליו כמו שתמה עליו בכ"מ כיון שאנו מסתפקין לומר דחדא שחיטה היא ושייך בה שהיה הרי נפסלה. וכמו שפסק רש"י עצמו לחומרא ככל תיקו דש"ס לחומרא. דהרי ספקא דאיסורא דאורייתא הוא אם אנו אומרים דשחיטה חדא היא ועבד שהיה דאסורה מדאורייתא: וה שת לפי דברינו אלה לא שייכי מה שהקשה הרב מש"ל יעו"ש ודוק

דין י' חלדה וכו' וכן אם שחט מיעוט הסימנים בהחלדה וגמר השחיטה שלא בהחלדה הרי זו ספק נבלה ע"כ. הנה ממה שכתב וגמר השחיטה שלא בהחלדה. משמע דבמיעוט קמא איירי ומדקאמר סימנים סתם משמע אפילו בעוף ובקנה לבד. וצריך לדעת מאי שנא משהיה בקנה לבד דאין פוסלת בו שהיה. ונ"ל דבשלמא בשהיה דחשבינן ליה כמו חצי קנה פגום דגומר הרוב דלכן אין פוסלת בו שהיה. וכמו שביאר רבינו בדין ו' אבל בהחליד דהל"מ דפוסלת חלדה בשחיטה אפילו במיעוט קמא נימא פוסלת. זה צד א' של הבעיא הנזכרת בש"ס. או דילמא דבהחלדה אם בגמר השחיטה היתה הסכין גלויה לא מקריא החלדה. ולכן כתב רבינו דזה ספק נבלה. אלא שהקושיא היא על רבינו שכתב הרי זה ספק נבלה והלא למטה בדין י"ג כתב ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון בין בשליש האמצעי פסולה. ורבינו כתב שכל מקום שיאמר פסולה ר"ל נבלה ודאית. ועיין למר"ן בכ"מ מה שכתב בזה. ונראה לפע"ד שמה שכתב רבינו לקמן פסולה. במה שיש לדקדק עליו שלמה הכניס בדין ההגרמה ואם דרס או החליד וכו'. שהוא ודאי משום שכתב הגרים בתחלה שליש וכו' הרי זו כשרה. שחט שליש והגרים שליש וחזר. ושחט שליש כשרה. על זה אמר שאין הדין כך בחלדה ודרסה. אלא בין בשליש ראשון בין בשליש האמצעי פסולה. הפך הגרמה שאמר כשרה אמר בזה פסולה ולא חשש לומר שהוא ספק שכבר ביאר דעתו למעלה שהוא דוקא ספק כן נלע"ד שלכל הפירושים שראיתי לא יתיישבו בדברי רבי' וכמו שכתבו הרבה מהמפרשים כך

פרק ד' דין א' ישראל שאינו יודע וכו'. כתב מר"ן בכ"מ פרק הכל שוחטין אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח וכו' קמ"ל כיון דלא גמר זמנין דשהי ודריס ולא ידע ע"כ. הנה בדף ג' בלישנא בתרא דרבינא שוחטין מוחזקין אע"פ שאין מומחין אין הכוונה דידעינן בהו דלא ידעי הל' שחיטה אלא כמו שפירש"י וז"ל דלא ידעינן בהו שיודעים לומר הלכות שחיטה אם לאו וכן כתבו התוספות וז"ל פירוש דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר דאי ידעינן ביה דלא גמיר אפי' בדיעבד שחיטתו פסולה כדאמר רב יהודה לקמן וכו' יעו"ש. וכן בלישנא קמא דרבינא קאמר בד"א שיודעין בו שיודע לומר הלכו' שחיטה אבל אם אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יורע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. הרי היכא דלא ידע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואם ראהו ששחט כראוי מותר כמו דקתני מתניתין בסיפא ודלא כהתו' שם בד"ה דליתיה קמן וכו' וז"ל הא איתיה קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה אע"ג דאחרים רואים אותו דשחט שפיר ע"כ. דהא כתב רבינו ששחט בינו לבין עצמו ומ"ש בדין ו' מי שאינו ידוע וכו' ששחט בינו לבין עצמו שואלין אותו אם נמצא יודע עיקרי הלכות שחיטה שחיטתו כשרה ע"כ הוא כדברי רבינא בלישנא