לבב דוד קצו

שכל המפלת קול יש לה ע"כ. כתב מר"ן בכ"מ ורבינו שכתב שכל המפלת קול יש לה אפשר שגירסא אחרת היתה לו ז"ל ע"כ: ואני ראיתי בספר אחד שכתב שגורסין קצת הגאוני' מהו דתימא אפולי אפילא קמ"ל ולא גרסינן לא רבי אלעזר ולא רבי אבהו והכי פירושה ושאינו נידר ונידב לאתויי עולת יולדת דהאשה בעצמה ששחטה לשם עולתה וזהו לאתויי עולת יולדת והקשה התלמוד פשיטא דכל עוד שלא ילדה ידעי דמשקרא ומשני מהו דתימא אפולי אפילא משום שהיה עולה על דעתי שמא הפילה והיא חייבת עולה ולשם עולתה שחטה והרואה סבור ששוחטין קדשים בחוץ קמ"ל תנא דמתניתין דכשרה ולא אמרינן הכי משום דכל המפלת קול יש לה וכל עוד שלא נודע שהפילה לא טעי דידעינן דשקורי משקרא וכן פירש הה"ר יונתן בפירוש המשנה אלא שהוא פירשה שהשוחט הוא הבעל לשם עולת אשתו ורבינו פירשה בשחיטת האשה לשם עולתה עכ"ל: וגם הרא"ש ז"ל אית ליה כרבינו דגם בהפילה יש לה קול: וראיתי בפי' המשנה של רבינו שכתב בזה וז"ל לאתויי עולת יולדת כגון שישחוט אותה ויאמר הרי זו עולת יולדת של אשה פלונית ואותה אשה אינה חייבת קרבן לידה בשום צד וענין ויעלה על הדעת כי מה שאמר זה אינו אלא נדבה הואיל ואין האשה הזאת מחוייבת עולה ויהיה הנשחט פסול. לפיכך הודיענו שהוא כשר. לפי שאנו יכולים לומר שמא הפילה שמא חייבת קרבן ואי אפשר לאדם להתנדב חובה. ולפיכך שחיטתו כשרה שהמפלת אין לה קול. ולפיכך אין אנו יכולין לומר אם איתא דהפילה קלא אית לה עכ"ל: ותמהתי על המראה דאדרבה שאם היא חייבת הנשחט פסול כמ"ש בגמרא וכמו שכתב הוא הכא. ועלה על דעתי להגיה דבריו כיון שהרבה דיבורים באו מוטעים מחמת ההעתק ואחר כך ראיתי שגם רבינו עובדיה פירש כך כמו פירוש הנז' וכתב עליו התי"ט וז"ל וכן הוא בפירוש הרמב"ם ודבריו תמוהין הן דהא אמרן היכא דשייך חובה אה"נ דמפסל וא"כ הכא ממ"נ מפסל ע"כ. אז אמרתי הרי גברא רבא קמסהד דאין הדיבור מוטעה. ופניתי לראות ומצאתי דאפשר לפרש דבריו כך דאה"נ כך הוא דאם לא אמרה האשה עצמה הכי כמ"ש רבינו הכא. או בעלה אמר לשם עולת אשתי כמו גירסת הש"ס ודאי דאם היא ילדה או הפילה דהנשחט פסול. דמפני הרואים שיאמרו ששוחט קדשים בחוץ דהא כל עיקר הפיסול הוא מפני הרואים הוא דגזרו. אבל מן הדין מותרת דהא לא הקדישה מקודם. אלא כששוחטה לשם קרבן שאין בלשון הזה לשון הקדש. וזהו שכתב רבינו שזה כשוחט הקדשים בחוץ וכו' ובגמ' אמר ר' ינאי לא שנו אלא תמימין אבל בעלי מומין מידע ידעי ור' יוחנן אמר אף בעלי מומין זמנין דרמי ליה מידי אמוחא ולא ידעי וזה מבואר בדבריו של רש"י שם יעו"ש. וכן נראה. מדברי כל המפרשים. וכיון שכן ודאי מי שאומר לשם קרבן על אדם אחר לשם חובתו אף על פי שאותו אחר חייב באותו קרבן כמאן דליתיה דמי שאפי' אמר הרי עלי כתב רבינו בפי"ד מהל' מ"הק דווקא עד שירצה חבירו וכ"ש בזה דלא אמר הרי עלי דליכא חשש בזה מפני הרואים שיאמרו שהוא שוחט עולה בעד א' דלא מהני. אלא איכא חשש אחר והוא שאם כשישחוט ויאמר זו עולת יולדת של אשה פלונית. ואותה אשה אינה חייבת קרבן לידה. אז יאמרו הרואים זאת האשה אינה חייבת קרבן. ובודאי שזה אינו אלא קרבן נדבה. ובקרבן נדבה הלא הוא הנשחט פסול. לזה בא זה הכלל וכו' לומר שזה כשר לפי שאנו יכולין לומר שמא הפילה שהיא חייבת קרבן. ואי אפשר לאדם להתנדב חובה. וכיון שהוא אינו חייב בקרבן חובה זה שזאת אינה אשתו. הרי כמו ששחט לשם חטאת והוא אינו חייב. דקתני מתני' דהנשחט כשר. וזה כוונת דבריו בפי' המשנה ופירוש רבינו עובדיה. ולא גרסי בש"ס לא דברי ר"א ולא דברי ר' אבהו. אלא מהו דתימא אם היתה דילדה קלא אית לה אמר אפולי אפיל. דקאי על המתניתין דאמרינן לאתויי עולת יולדת. דאצטריך לאשמועינן שזה כשר. דמהו דתימא דזאת האשה אינה חייבת קרבן שהיא לא ילדה. דאם ילדה קלא אית לה וא"כ מה שאמר זה הוא קרבן נדבה ויהא הנשחט פסול קמ"ל. דאימור אפולי א . והיא חייבת קרבן ואי אפשר לאדם להתנדב חובה. דהיינו כיון שזאת אינה אשתו מה ששחטו לשם עולת יולדת אינה בכלל מה שאמרו אם הוא חייב אותו קרבן הנשחט פסול. והרי הוא כמו שאמר לשם חטאת והוא אינו חייב בו שהנשחט כשר. ועל פי זה כתב מה שכתב בפירוש המשנה. אבל בחבורו כיון שראה גירסת הגאונים כמש"ל אזי אוקים לה באשה עצמה שאמרה כך. ואתי שפיר לפי מה דלא גרסי בש"ס אימור אפולי אפיל ורבינו עובדיה נקט לשון רבינו כדרכו ברוב המקומות ודוק

שם אבל השוחט לשם עולת נזיר שעיקר הנזירות נדר מן הנדרים ע"כ. כתב מר"ן בכסף משנה כלומר ואפשר לעשות בצנעא ע"כ. וקשה לי זה דמשמעות דברי רבי' הוא. להודיע שעיקר הנזירות הוא כמו הנדרים ולא להודיע שנדר בצנעה: וגם הלח"מ פירש דברי רבינו דבא לתרץ וכו' ואמר דשאני נזירות שעיקרו נדר מן הנדרים ולכך החמירו בו ואמרינן דילמא נדר בצנעה ע"כ. וגם דבריו ז"ל אלו קשים דאין כן משמעות דברי רבינו כמ"ש. ועוד דהיכן נזכר בש"ס דמשום חומרא דנדרים דהחמירו בו. ועוד דאין זה אלא מפני מראית העין. אבל הוא אינו הקדש כמו שכתבתי בדיבור הקודם. ובזה לא שייך חומרא אלא העיקר מפני הרואים שבדבר שיחשבו הרואים שהוא כשוחט קדשים בחוץ אסור: ומה שנלע"ד הוא שרבינו הביא דברי המשנה דקתני זה הכלל כל דבר שנידר ונידב. דפירשו עלה לאתויי עולת נזיר שהוא נידר ונידב. ולא הביא מ"ש עלה מהו דתימא וכו' דעל המתניתין קא מקשו דלמה אצטריך זה הכלל לאתויי האי. והרי היא בכלל עולה דקתני ברישא. ותירצו מהו דתימא וכו'. דהיינו שאנו אומרים דליכא חשש רואים בזה דהא לא נדר בנזיר עד שיביא עולתו וקא משקר הוא. להכי אצטריך לאתויי בזה הכלל וכו'. דהיינו דאכתי איכא חשש הרואים דיאמרו בצנעה נדר והוא בכלל נידר ונידב. וזה אין דרכו של רבינו לומר דלמה אצטריך התנא לאתויי בזה הכלל. אלא הביא מה דקתני במתני' דעולת נזיר בכלל נידר ונידב. לכן שחיטתו פסולה וכן להדיא דבריו בפירוש המשנה וז"ל ומה שאמר זה הכלל כל דבר שנידר ונידב לאתויי עולת נזיר שאם שחט לשמה שחיטתו פסולה לפי שהנזירות נדר הוא ע"כ: