לבב דוד קצה

קרא אחרינא לשאר איסורים והוה ליה למעט כולהו מאותו

עוד כתב מר"ן בכ"מ ועוד שהוא ז"ל פסק בפ' ד' מהלכות אישות שהמקדש באיסור הנאה אינה מקודשת ולא חלק בין שאר איסורי הנאה לחש"בע. ומאחר שכתב כאן שחש"בע אסורים בהנאה אם כן אם קידש בהם אינה מקודשת ומדמשמע מדבריו כאן דלא מיתסר אלא מדרבנן אם קידש בהם מקודשת ע"כ. הנה הוא ז"ל אזיל לפי דבריו שם בראש פרק ה' שכתב וז"ל ומדכתב הכי משמע לי דהיינו לומר דדוקא איסור דרבנן כי האי דהוי חמץ דאורייתא ושעות דרבנן וה"ה לשעות דאוריי' וחמץ דרבנן אבל חמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקידושיו וכן משמע מדברי הר"ן שזו היא דעת רבי' עכ"ל להכי כתב כאן שאם חש"בע אסורים מדבריהם אם קידש בהם מקודשת כיון דליכא צד א' מדאוריי' כי אם מדרבנן כולו. ולא ידעתי דמאי מקשה הרב מש"ל על דברי מר"ן הכ"מ שאמר ודברי מר"ן אלו קשים להולמם דמאי איריא להקשות מקידושין דאף לפי שיטת הרב ה"נ דאם קידש האשה מקודשת ע"כ. דכוונת מר"ן הכ"מ הכי הוא כיון שסתם ואמר דכל האסורי' בהנאה אינה מקודש' ולא חלק בין שאר איסורי הנאה לחש"בע משמע דגם חש"בע שהם אסורים בהנאה אינה מקודשת. אבל במ"ש כאן משמע שחשב"ע הוא מדרבנן לגמרי והיה הדין שמקודשת כיון שהוא מדרבנן לגמרי. א"כ למה לא חלק באיסורי הנאה שכתב כגון חמץ בפסח או בשר בחלב. וכאן כתב על חש"בע ואסור בהנאה כבשר בחלב וכיוצא בו. דבלשון אחר אמר דבריו שהיה לו לחלק כיון שבלשון א' אמרם

ועוד מה זה שאמר אח"כ וז"ל ועוד דאעיקרא דמלתא קשיא דהא אפי' מקדש באיסורי הנאה דדבריהם אינה מקודשת כמ"ש בהדיא בהל' אישות. דמאי קשיא לו על דברי מר"ן הכ"מ. כיון דכבר גילה דעתו שם דלא דבר רבינו אלא באיסור דרבנן כי האי דהוי חמץ דאורייתא ושעות דרבנן וה"ה לשעות דאורייתא וחמץ דרבנן. אבל לחמץ דרבנן ושעות דרבנן חוששין לקידושיו. והרי חשב"ע הוא לגמרי מדרבנן שכן כתב וכל השוחט חולין בעזרה או האוכל כזית מבשר חולין שנשחטו בעזרה מכין אותו מכת מרדות. דמשמע מדאמר מכין אותו מכת מרדות שהוא דרבנן לגמרי ומכח זה העלה דלדברי רבינו הוא מדאורייתא ומ"ש מכין אותו מכת מרדות היינו מפני שלא נאמר בהן לאו

דין י"א אין שחיטת חולין צריכה כוונה וכו' לפיכך חרש או שוטה או קטן וכו' הרי זו כשרה ע"כ. בש"ס דף ל"א קאמר והא אמרה רבא חדא זמנא דתנן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן וכו' צריכא דאי אשמועינן התם משום דקא מכוון לשום חתיכה בעולם אבל הכא דלא מכוון אימא לא ע"כ. משמע דרבותא איכא בהפילה אע"ג דלא נתכוון לשום חתיכה בעולם אפ"ה כשרה. ולפי זה א"כ מ"ש רבינו לבסוף עד שיהא הזובח אדם ואע"פ שאינו מתכוון לשחיטה. אין הכוונה כלל אבל עכ"פ שיהא מתכוון לחתוך אלא שאינו מתכוון לחתוך כלל אלא הפילה דווקא וז"ל רש"י ז"ל אבל הכא דלא מכוון אפי' לחתיכה בעלמא ע"כ וא"כ מ"ש רבינו אלא אפי' שחט במתעסק או דרך שחוק לאו דוקא שנתכוון לחתוך עכ"פ. אלא אפי' לא נתכוון לחתוך כלל. ועוד ממה שכתב או שזרק סכין לנועצה בכותל וכו' דהא לא נתכוון לחתיכה כלל ואפי' לדברי התו' בד"ה והא אמרה רבא וכו' דקאמרי דה"ה לנועצה עדיף. דמכוון מיהא לחתיכה בעלמא אלא שאינו מתכוון לחתיכת בשר קאמרי . אבל הפילה לא מכוון כלל לשום חתיכה ע"כ יעו"ש. הרי בהפילה הוא איירי בדלא מכוון כלל לשום חתיכה . ועל זה אמר רבינו לפיכך חרש או שוטה וכו' הרי זו כשרה. דזה אתי מכ"ש דאפי' הנך דלא מתכווני לשום חתיכה כלל כ"ש חרש או שוטה דמכווני לחתיכה ואפי' אם נפרש דכוונת רבינו במ"ש כמתעסק או דרך שחוק. הוא שנתכוון לעשות מעשה בסכין ולא לענין כדי לחתוך . או שנעצה בכותל דאיכא מיהא מחשבה דלחתוך בכותל שעושה נקב. הוא יפרש הש"ס כדרך התוספות וכוונתם כך וזהו לפיכך וכו'. דחש"ו מיהא נתכוונו לחתוך הבשר

דין י"ד השוחט לשם הרים וכו' שחיטתו פסולה אבל אם שחט לשם מזל הים וכו' הרי זו אסורה בהנאה ע"כ. נראה מדברי רבינו ממש בלשם הרים אע"פ שלא נתכוון לעובדן אלא לרפואה וכו' וכתב אח"כ אבל אם שחט לשם מזל הים וכו' משמע דקאי גם על האופן דלשם הרים שהוא אפי' לא נתכוון לעבדן אלא לרפואה ג"כ אסורה בהנאה. ומ"ש אסורה בהנאה ככל תקרובת ע"ז. דגם בלרפואה אסרוה בהנאה מדבריהם ככל תקרובת ע"ז וראיתי שגם להר"ן כך סובר בדעת רבינו שאפילו לשם רפואה אסורה בהנאה ולשם הר אם נתכוון לעובדו גם היא אסורה בהנאה

וראיתי להלח"מ שכתב וא"ת אמאי לא תירצו הא במתכוון לעובדה הא במתכוון לרפואה שיותר יש להקל שמתכוון לרפואה כנראה מדברי רבינו שכתב אע"פ שלא נתכוון לעבדה ע"כ. ולא ידעתי מאי קושיא איכא דהמתרץ קושטא קאמר דלהר דאין דר' לעבדו לכן לא נאסרה בהנאה אלא משום מראית העין בלחוד אסרוה באכילה מפני שנראה כמתכוון לע"א וכמ"ש הר"ן דיש חילוק בין לשם רפואה בין לשם ע"א. כיון דעכ"ום אין דרכם לעבוד הרים דמשום זה הוא שאמר רבינו שאפי' לא נתכוון לעבדה אלא לרפואה וכיון דזה דלאו לע"א הוא אסרו באכילה. אבל לנדא דהר דדרך העכ"ום לעבדו אפי' לרפואה אסרוה בהנאה וכמו שדייקנו בדברי רבינו: ועוד קשה לי על מה שתירץ וז"ל וי"ל דלהאי תירוצא דתירץ השתא איכא דיוקא נמי דמיכאל השר הגדול וכו' עכ"ל. דמשמע דעד השתא בע"א דאמר לנדא דהר דאם שלא נתכוון לעבוד אלא לרפואה לא מיתסרא בהנאה ואין זה דברי רבינו וכמ"ש הר"ן ז"ל דגם בלרפואה אסורה בהנאה

דין י"ח השוחט לשם עולה וכו' לשם אשם ודאי לשם אשם תלוי וכו' שחיטתו כשרה ע"כ. הנה במשנה מנה אשם תלוי בדבר הנידר והנידב ששחיטתו פסולה ורבינו מנאו עם שאינן באין בנדר ונדבה: ונ"ל שבגמ' אמרו שזה לרבי אלעזר דאמר אדם מתנדב אשם תלוי בכל יום ורבינו בפי' המשנה באחרון מכריתות אמר דהלכה כחכמים דפליגי אר' אלעזר לכן מנאו בכאן עם שאינן באים בנדר ונדבה

דין כ' האשה ששחטה לשם עולת יולדת וכו' שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה ואין חוששין לה שמא הפילה