לבב דוד קצד

תימא אי במזיד היאך שחיטתו כשרה. והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו וכו' ישראל לצעורי קא מכוון ופריך מב' אוחזין בסכין ושוחטין לשם אחד מאלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה וכו' שהביאו משם ראיה התוספות לדבריהם דבחדא זמנא לא איתסר שחיטתו יעו"ש: אבל כד דייקינן אשכחנא שאין מזה שום קושיא על רבינו דמה דבעי לאוקומי אפי' במזיד משום דמתני' קתני אע"פ שמתחייב בנפשו דמשמע שהוא מזיד וכיון דאיכא צד שאין שחיטתו פסולה כמו כששחט בצנעה דהא רבינו בפ"ד כתב שאין מחלל שבתות שחיטתו פסולה אלא במחלל שבת בפרהסייא. להכי בעי לאוקומי לה במזיד. ועוד בעי הש"ס לאוקומי במזיד ור"מ היא הא דאסרה ליומא דוקא אפילו במזיד אבל לית ליה כוותיה בהך נמי. אבל כד אוקמו לה דר' יהודה היא ובשוגג ואמרו ומי מצית מוקמת לה בשוגג ור' יהודה היא והא אע"פ שמתחייב בנפשו קתני. ותירץ לו הכי קאמר אע"פ דבמזיד מתחייב בנפשו הוא הכא דבשוגג שחיטתו כשרה דמשמע דבמזיד פסולה. על זה אמר בפי' המשנה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטתו מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת אלא אחר גמר שחיטה וכו' דהיינו דלא שייך בה חילול שבת שאף שעשה בפרהסי' אין שחיטתו פסולה ואמר דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הושט או מן הגרגרת וכו' הוא פסול ע"כ להכי במזיד שחיטתו פסולה. ומהך דהשוחט את הבהמה לזרוק דמה לע"ז דאמר ר"ל שהיא מותרת אע"פ דבר קטלא הוא דמינה קא מוכחי התוספות דבחדא זמנא לא איתסר שחיטתו. התם שאני שאין האיסור אלא בשוחט שחיטה גמורה כדי לזרוק דמה לע"ז. דאינו פסול עד שיגמור השחיטה כולה. וכשגמר השחיטה הוא נפסל משם ולהבא. אבל בשחיטה זו עדיין לא נפסל ולהכי מותרת. ואינו דומה לשוחט בשבת דמשעה שעשה חבורה בצואר הבהמה קודם גמר שחיטה הוא נפסל ולכן שחיטתו פסולה. ותדע שכך הוא שכתב רבינו הטעם שם שלמדין מחשבה בחוץ בחולין ממחשבת הקדשים בפנים. הא לא"ה אינה נפסלת השחיטה משום עצמו. כיון שבשעת שחיטה אינו עובד ע"ז אלא כדי לזרוק. ור"ל דס"ל מותרת משום דאין מחשבין מעבודה לעבודה. ועוד דאם כדברי התוספות דדיקי מהאי דאין נעשה מומר בפעם א'. למה ליה לר"ל למנקט טעמא משום דאין מחשבין מעבודה לעבודה. תיפוק ליה משום דבפעם א' לא נעשה מומר לע"א ואפי' אם הוא סבור דמחשבין מעבודה לעבודה. אלא מוכרח לומר דאם משום שחיטה אינו נאסר כיון שבאותה שעה לא גמר עבודתו וליכא איסור בשחיטה זו. אלא דר"י דאוסר משום דמחשבין עבודת חוץ בחולין מעבודת קדשים בפנים וכיון שעבודת קדשים בפנים מחשבה פוסלת בהם גם בעבודת חוץ בחולין מחשבה פוסלת בהם הא לאו הכי לא מקרי עבד ע"א בשחיטה זו: וגם הך שהביאו דשנים אוחזין אחד שוחט לדבר א' מכל אלו ואוקמו בישראל מומר דאם הוא מפעם א' נעשה מומר ל"ל טעמא דא' מכל אלו תיפוק דכבר היה מומר קודם לכן ושחיטתו פסולה. הא לא קשיא לדעת רבינו דישראל מומר דאמר הוא שאינו מומר לע"א כי אם לשאר עבירות שאין שחיטתו פסולה כמ"ש רבינו בפרק ד' שתירץ לו הכי דליכא למימר ביה לצעורי קא מכוון כך נ"ל ברור לדעת רבינו ודוק

דין ב' ועכ"ום ששחט וכו' הרי אלו כולן מותרין בהנאה כתב בכ"מ ופסק כר"ש וצריך טעם למה יעו"ש. ולי נראה משום דבפ' כיסוי הדם דף פ"ה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ראה רבי דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים. ודר'. שמעון בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים. ואח"כ אמרו בש"ס לא לכל אמר ר"ש שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ומודה ר' שמעון שמטהרתה מידי נבלה. ואמרו פשיטא וכו' ואמר לה במתניתא תנא ואי זו זו טריפה ששחטה וכו' הרי האי מתניתא ס"ל דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. אלא לענין דמטהרתה מידי נבלה הוא דוקא משום דגלי קרא וגם רב יהודה אמר רב הכי ס"ל ואפילו דרבי ראה דברי ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים נימא דוקא באותו וא"ב התם הוא דנראה לו טעמו של ר"מ. ועוד מדקא מוקמו לה בש"ס אח"כ לא צריכא לשוחט את הטריפה והיא חולין בעזרה וכו' סד"א הואיל ואמר ר"ש מותר בהנאה . אלמא לאו שחיטה היא כלל אימא מידי נבלה נמי לא מטהרה קמ"ל. דהשתא נימא דהך מתניתא להכי אצטריכא דס"ל כר"ש. ועוד דחזינן אמוראי דשקלי וטרו אליבא דר"ש שם. וכן בפרק האיש מקדש וקא מתרצו לדבריו. אלמא ס"ל כוותיה ולהכי פסק רבינו כוותיה. עוד כתב בכ"מ ראיות דהא שכתב רבינו מדברי קבלה דהיינו שנאסרו מסיני יעו"ש: והלח"מ הביא ראיות חזקות דהוא הלח"מ קאמר אבל הקשה על רבינו מה שהקשה יעו"ש. ולפי מה שכתבתי בפ"ח מהל' מאכלות אסורות דין ט"ו בד"ה כל מקום שנאמר וכו' לא קשה עוד מה שהקשה הוא ז"ל יעו"ש ודוק. ומה שתירץ כאן דמה שהקשו בגמ' בפרק כל שעה וכו' דבגמ' ה"ה דה"מ לתרץ הכי אלא משום דבגמ' אשכח לרבי יהודה דס"ל בפירוש דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא שני הכי ע"כ. קשה לי על זה דאם המתרץ אשכח לר' יהודה דס"ל בפירוש דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. דלהכי לא שני ליה הכי א"כ היאך פסק רבינו דהוי מדאורייתא כיון דאשכח בגמרא לר' יהודה דס"ל בפירוש דחולין דנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דאף על גב דהוה מצי לתרץ דמאותו ממעט כמה דברים מ"מ כיון דלא משני הכי משום דאשכח דס"ל לר' יהודה בפירוש דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא

ועוד קשה מה שאמר והמקשה שהקשה היה סבור דלית לן למעוטי אלא חש"בע לבד דלית בהו לא תאכלו אבל היכא דכתיב לא תאכלו לעולם דמותרים בהנאה דאכילה לחודיה כתיבה דהכי משמע פשטיה דקרא ע"כ. דזה מהפך הסברא מן הקצה אל הקצה דלר"מ ס"ל דשם אכילה אף איסור הנאה במשמע אכילה ולר' יהודה אדרבה שם אכילה אכילה דוקא. ואם כן לרבי יהודה בדבר דלא כתיב אכולה אף איסור הנאה במשמע. וכיון שכן חש"בע דלא כתיב בהו אכילה בפי' למה צריך מיעוטא דאותו לדעת המקשה: ועוד קשה דאם מאותו היה יכול למעט כמה דברים והיה יכול לתרץ הכי אלא משום דאשכח בגמ' בפירוש דרבי יהודה ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא. א"כ ההוא מדרבנן דמפיק מאותו לחש"בע אמאי אצטריך