לבב דוד קצג

גזירה אטו לא החזיר ע"כ. ודאי דנראה דעת רבינו מדלא הזכיר מענין חזרת הסימנים משמע דאף בדהחזיר הסימנים בדיעבד הוא דכשרה וגם בשלא החזיר הסימני' בדיעבד כשרה. אבל מה שמשוה דעת רבינו לדעת התוס' אינו כן דנראה מדבריהם שכתבו בד"ה השוחט מצינן למימר דוקא דיעבד. ואפי' החזיר סימנים גזרה אטו לא החזיר. משמע דאם לא החזיר אפילו בדיעבד פסולה דאל"כ אמאי גזרינן בהחזיר אטו לא החזיר וכיון שכן קשה על הכ"מ שמשוה דעת רבינו לדעת התוס'

ונראה דמה שמשוה רבינו לדעת התוספות הוא לומר דלא כרש"י דס"ל דבהחזיר לכתחלה שרי ולא נחית לברר דעת התוספות כיצד היא אבל בב"י כתב דמדבריהם נראה שאם לא החזיר הסימנים פסולה בדיעבד יעו"ש. ובאמת דקשה לדבריהם דאיך אפשר לומר דבדיעבד פסולה בדלא החזיר. והא בש"ס מוקמו למתניתין בדלא החזיר וקתני השוחט מן הצדדין כשרה

ואנכי איש צעיר נ"ל דכוונת התוספות כך מצינן למימר דוקא דיעבד דפירוש המתניתין הוא בדיעבד. וסמכו על המבין שיודע דאוקמו לה בש"ס. בשלא החזיר. וכדי שלא תאמר דא"כ כשהחזיר הסימנים אפילו לכתחלה שרי אמרו ואפילו החזיר סימנים גזרה אטו לא החזיר. דהיינו דטעם בשלא החזיר דאסור לכתחלה הוא משום דילמא שחט למפרקת קודם לסימני' דהוא איסורא דאורייתא. לזה אמרו דבודאי מצינן למימר דגם בשהחזיר דוקא בדיעבד דלכתחלה לא דילמא נשמטים הסימנים ושוחט למפרקת קודם דעל זה אסרו לכתחלה בשלא החזיר. וזהו אומרם אטו לא החזיר ואין הכוונה דגזרינן גזרה לגזרה. דהיינו דבטעמא דבשלא החזיר עדיין חיישינן לה גם בשהחזיר. ואע"ג דמתני' איירי בשלא החזיר הכי נקטו לומר דבדיעבד כשר גם בשלא החזיר. וכאשר נדע טעם הגזרה דהוא משום שמא יחתוך המפרקת קודם ונטרפת. נאסור לכתחלה נמי גם בשהחזיר דסימנים נשמטים וחותך למפרקת קודם דגם בזה שייכא הך גזרה וזה נראה מדקדוק לשונם שנקטו דבריהם אמתניתין השוחט מן הצדדין ואמרו דוקא דיעבד. ומתניתין קא מוקמו לה בש"ס בשלא החזיר ואח"כ אמרו ואפי' החזיר סימנין גזרה אטו לא החזיר. דאם כוונתם לומר דאם לא החזיר גם בדיעבד פסולה היה להם לומר דאפילו החזיר דווקא בדיעבד הוא דכשרה דגזרינן אטו לא החזיר. ועוד מדאמרו ובקונטריס לא פירש כן משמע הכי כמ"ש דרש"י ז"ל פירש דבהחזיר אפילו לכתחלה שרי. על זה אמרו הם דגם בשהחזיר דוקא בדיעבד. דאם כוונתם לומר דבשלא החזיר גם בדיעבד פסולה אין זה ענין לפירוש רש"י דפירש במתניתין השוחט לכתחלה הוא ואפילו בדלא אהדר דאפי' היה מפרש במתניתין בדאהדר כיון שהוא מפרש דהשוחט הוא לכתחלה הוא שלא כדבריהם דמפרשי להשוחט דקתני הוא בדיעבד דלפי דברינו ניחא דעל מה שאמרו מצינן למימר דוקא בדיעבד אמרו דבקונטריס לא פירש כן אלא פירש דהוא לכתחלה אלא דהם הוסיפו דגם בשהחזיר כיון דגם בשהחזיר שייך טעם דשלא החזיר כן נלע"ד ברור

דין י"א קנה שהיה חציו פסוק וכו' בין שהכניס את הסכין בחתך והשלימו לרוב שחיטתו כשרה. כתב הכ"מ ומ"ש רבינו בין שהתחיל לשחוט במקום השלם דבר פשוט הוא שהכל אחד הוא ע"כ. נראה דפירוש דבריו במה שאמר דבר פשוט הוא שהכל אחד משום דהתם בדף כ"ח הביא הברייתא דאם היה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטתו כשרה. ולכאורה דשאני התם דגמרו בשחיטה. אבל כשהתחיל במקום השלם ונגמר בשלא בשחיטה פסולה. להכי אמר שהכל דבר אחד. וזה נזכר בדף י"ט ע"ב דקאמר אלא הכא מכדי משחט שחיט מה לי במקום נקב מה לי פגע בו נקב. ולא הוצרך להביא ראיה לדבריו מהיכן פשיטא ליה מרוב פשיטותו אצלו. כתב הרב לח"מ בסוף ד"ה קנה שהיה חציו פסוק וכו' בסוף הדיבור וכי תימא אמאי כתב רבינו על מקום החתך י"ל דלרבותא נקטיה ל"מ היכא דחתך במקום אחר דאז שחט שחיטה גמורה אלא אפי' חתך במקום החתך שהרי הוא לא שחט הרוב אלא הקנה הוא ששחטו והוא לא עשה אלא השלמת הרוב אפילו הכי כשר זה נ"ל ברור ונכון והכי משמע בפ' קמא דאמרינן התם שחט במקום נקב מהו עוד שם שחט ופגע בו נקב מהו משמע דמבעיא ליה הכי משום דגריעי עכ"ד. דהיינו שאחר שהעמיד דברי רבינו דבחצי קנה פגום לא בעינן למבדקיה משום ספק דרוסה. אמר וכי תימא אם כן אמאי כתב רבינו על מקום החתך דמשמע דבמקום החתך בעינן שאחר כך יבדוק כל הסימנין. וכמו שכתבו ההגהות הנזכרות שהביא הרב למעלה. לזה אמר דרבינו לרבותא נקטיה לא מבעיא היכא דחתך במקום אחר דאז שחט שחיטה גמורה אלא אפי' במקום החתך וכו'. דהיינו ששחט במקום שאין פיסוק למעלה או למטה ממנו ששחט שחיטה גמורה. דהיינו באופן אחר שלא כתבו רבינו ועל זה אמר דהכי משמע בפרקא קמא וכו' דלא קמבעיא ליה אלא בהני דגריעי דלא קמבעיא ליה אם שחט במקום אחר שלא במקום הנקב כגון למעלה או למטה ודבריו ברורים הם

דין כ"ט השוחט ביום הכפורים או בשבת בשוגג אע"פ שאילו היה מזיד היה מתחייב בנפשו וכו' שחיטתו כשרה ע"כ. הנה רבינו לא ביאר מה היא הכוונה דאם היה במזיד שחיטתו פסולה דלמה היא פסולה ומדברי הלח"מ שכתב ובגמ' אוקמא כר' יהודה דאמר בשוגג יאכל במוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית ומתניתין איירי בשוגג וה"ק אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו הוא הכא דבשוגג שחיטתו כשרה ורבינו פסק כר' יהודה וכו' יעו"ש. משמע דהפיסול אם היה במזיד הוא משום דהמבשל בשבת במזיד לא יאכל עולמית. אבל ראיתי לרבינו בפירוש המשנה שכתב וז"ל ולמה לא תהיה שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטתו ואם שחט אח"כ שחיטה שניה הוא שיהיה אסור. דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הושט והגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול ע"כ. הרי משמע דפיסול המזיד הוא משום שהוא פסול ושחיטתו פסולה וזה שלא כדברי התוספות שם בד"ה השוחט בשבת וכו' ועוד י"ל דמשום פעם אחת לא חשיב מומר וכו'. והשתא קשה לדברי רבינו מ"ש התוס' וז"ל אפי' במזיד בעי לאוקומי