לבב דוד קצא

דודאי דמריהטא דש"ס הכי הוא כדברי הב"י. דהא אמרו אייתי קמייהו משמע דלשניהם הביאו. ועוד דמדאמר משכיה לידיה משמע דלשניהם הביאו. דאם לשמואל לבדו הביאו מה לו ליגע עד דאמרו משכיה לידיה. ועוד דמדאמר לו שמואל הרי אמרו יין מבושל אין בו משום יין נסך. משמע דהיה שותה עמו דאם כדי ליגע דוקא. לא היה צריך שמואל לומר לו כך. דמאי נפקא מינה אם לא יגע דבשלמא אם היה שותה עמו ונמנע כך צריך לומר לו כדי לשתות כיון דבשביל שניהם הביאו. וכך הבינו התוס' שם בד"ה יין מבושל אין בו משום יין נסך שאמרו שם כן הלכה ומותר במגע נכרי מדשתו ליה שמואל ואבלט ע"כ: הלכות שחיטה

פרק א' דין א' מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול וכו' ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה ע"כ. הנה הך דרשא שהביאו בפ"ב דחולין דף כ"ח רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה ת"ל אך כאשר יאכל את הצבי וגו' וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ע"כ. הש"ס תפס לה עיקר דבבכורות דף ל"ג קאמר בש"ס ואידך תלתא צבי ואיל כתיב חד לכדרבי יצחק ור' אושעיא. וחד לכדרבי אלעזר הקפר. ואידך מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה ע"כ. ואף ההיא דפ' כסוי הדם ת"ר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון וכו' מכאן א"ר אלעזר בן עזריה מי שיש לו מנה וכו'. דמשמע דבחולין משתעי קרא. הא רש"י ז"ל כתב בדף י"ז בר"ה בשר תאוה וכו'. ואף על גב דקרא בפסולי המוקדשין שנפדו על ידי מומין משתעי כדאוקימנא בבכורות דף ל"ב אפ"ה גמרינן חולין מנייהו. כדאמרינן בפ' שני מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וצבי ואיל חולין נינהו ע"כ. הרי דזאת הדרשא עיקר בש"ס דידן. לכן רבינו תפס זאת הדרשא. וכן מצינו פסק רבינו בההיא דבכורות דאיל וצבי תליתאי מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה אף פסולי המוקדשין פטורים מן הבכורה

ומה שרבינו נקט בכור בעל מום ולא אמר פסולי המוקדשין הוא להודיע לנו שבכלל פסולי המוקדשין בכור בעל מום ויצא מקרא זה דדרשינן ליה לפסולי המוקדשין גם לבכור בעל מום. ואז אייתר כצבי וכאיל דכתיב בבכור בעל מום דמניה דרשי מה כ' ואיל פטורין מן הבכורה אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה כן נ"ל לפרש דברי רבינו. ומ"רן בכ"מ מתחלה קא מקשה על דברי רבינו דרש"י ז"ל פירש בפירוש החומש וכו'. משמע דהאי קרא כחולין משתעי ועוד דכתיב לעיל וכו' משמע נמי מהכא דקרא דכתיב כי ירחיב וכו' בחולין משתעי ע"כ. ולא ידעתי מאי מקשה דהא דפירש רש"י הכא הוא כמו שאמר ר' ישמעאל בדף ט"ז דתניא כי ירחיב ה' אלהיך וכו' רבי ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה וכו'. אבל לרבי עקיבא דס"ל דלא איתסר להם בשר תאוה. הוא מוקים לקרא זה כמו שפירש שם רש"י דלר' עקיבא ס"ל כדדריש ליה ר' אלעזר בן עזריה וכו' ואע"ג דקרא בפסולי המוקדשין וכו'. הרי שם רש"י עצמו פירש דלר"ע מוקים לקרא דכי ירחיב בפסולי המוקדשין ורבינו תפס זה עיקר ורש"י פירש בפירוש החומש לדעת ספרי שהביא בדף כ"ח בד"ה מה פסולי המוקדשין וכו' וזה כסברת ר' ישמעאל דס"ל דלא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה ואפשר דדריש כצבי וכאיל להך דרשא מה בהמה וכו'

ועוד קשה לי על דבריו ז"ל במה שכתב אח"כ וז"ל ועוד שא"א לומר כך דהא תניא בכסוי הדם ת"ר כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וכו' למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא וכו' כמו שכתובה להלן. הרי מפורש לגמרא דס"ל דבחולין משתעי קרא ע"כ. הרי כבר כתבתי לעיל דרש"י בדף י"ז בד"ה בשר תאוה וכו'. כתב ואע"ג דקרא בפסולי המוקדשין שנפדו על ידי מומין משתעי קרא כדאוקימנן בבכורות דף ל"ב. אפ"ה גמרינן חולין מנייהו כדאמרינן בפרק ב' מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וצבי ואיל חולין נינהו ע"כ. הרי דגם למה שאמרינן דבפסולי המוקדשין איירי דרשינן הך דרשא. עוד כתב ויש לומר שפירוש פסולי המוקדשין שנאמר בגמרא ר"ל בכור בעל מום וכו' אבל בגמרא דמוקי כי ירחיב בפסולי המוקדשין רק בכל אות נפשך במה מוקי לה ע"כ. נלע"ד דיש לומר דבא להתיר בשר תאוה בחולין כמו שדריש לה רבי ישמעאל בקרא דכי ירחיב וצבי ואיל דכתיב ביה דרשי ליה כמו שאמרו בבכורות דף ל"ג דתלתא צבי דרשי להו כמ"ש לעיל

עוד כתב ועוד קשה שא"א לומר דס"ל לגמרא דכי ירחיב משתעי בפסולי המוקדשין דהא גרסינן בריש כסוי הדם וכו' שבפירוש נראה מהגמרא שסובר שבבשר תאוה שהוא חולין מיירי קרא דכי ירחיב ע"כ. הרי כבר כתבתי שרש"י אמר שאע"פ דקרא בפסולי המוקדשין אכתי דרשינן האי דרשא:

עוד כתב הכ"מ ויש לתמוה אמאי נקט רבינו ראיה לעוף מדאתקש לחיה וכו' ויש לומר דבגמרא מותבינן עליה וכו' ומאחר דקי"ל כר' דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה ממילא נשמע דושפך את דמו היינו על ידי שחיטה ואתקש עוף לחיה ע"כ. וקשה לי על זה כיון דאמר רבי יש שחיטה לעוף מן התורה אמאי אצטריך לטעמא דושפך את דמו. ואפשר דכוונת דבריו כך הוא דודאי דמה שאמר רבי מלמד שנצטוה משה וכו' לאו עיקר השחיטה דהוא מפורש בקרא בבהמה ובחיה אלא על ההלכות שחיטה שזהו אומרו על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה וכן פירש לה רש"י ז"ל בדף פ"ה וז"ל מכלל שנצטוה בעל פה הלכות שחיטה שהרי בתורה לא מצינו שצוה ע"כ.