לבב דוד קפח

על פי שהשביח בתחלה לבסוף פוגם ורבינו דיבר בקיצור נמרץ שסמך על המעיין. ואם אבוא להגיה בדבריו כך צריך. ולפי שלא נזכר בתלמוד זה הוא שאסור וזה מותר אוסרים שניהם שזה התנו בגריסין וכו' דהיינו דבצונן איכא שבח בתחלה ולכן אסרו ולא הזכירו דזה הוא דאסור. דנ"ל דאי אפשר לתרץ דבריו כי אם בזה והרבה דברי רבינו בפי' המשניות מוטעים. שזה בא מהמעתיק ולמפורסמות אינן צריכין ראיה . ומה דקרי לפוגם מעיקרא הוא בפגם ואחר כך השביח שאמר וזה נקרא פוגם מעיקרו. אין כוונתו על מה שהזכירו בש"ס פוגם מעיקרו דזה אי אפשר שהרי כשאמר עולא אבל פגם מעיקרא דברי הכל מותר קא מותיב עליה רב חגא מחומץ שנפל לתוך גריסין. והשתא קא סבר בגריסין רותחין שהרי קא מתרץ עלה הכא במאי עסקינן כשנפל לתוך גריסין צוננין אלמא המקשה קא סבר בגריסין רותחין. וגריסין רותחין לדברי רבינו שם הם פוגמים תמיד וקרי ליה עולא פוגם מעיקרא וגם כן רבי יוחנן דפליג אעולא ואמר בפוגם מעיקרא מחלוקת הוא משמע על פוגם מעיקרא דאמר עולא דברי הכל מותר ואם כן דכד נפק ואשכח דתניא שאור של חולין וכו' ואחר כך נפל שאור של תרומה וכו' אסור ורבי שמעון מתיר והא הכא דפגם מעיקרא ופליגא משמע דפוגם מעיקרא הוא מתחלה ועד סוף קאמר. דהא קא דחי ליה רבי זירא שאני עיסה דראויה לחמץ בה עיסות אחרות דלא מקרי פגם משמע דדא דנפק ואשכח דלא ידע דא דראויה לחמץ עיסות אחרות היה סבר דפגם מתחלה ועד סוף אלמא פוגם מעיקרא דקאמר הוא דפוגם תמיד וכן בהנך אחריני דקא מייתי משמע דפגם מעיקרא הוא מתחלה ועד סוף קאמר. דמדקא מדחי לה ה"נ כדרבי זירא ואחריתי דחומץ דנפל לתוך גריסין וקאמר וכי תימא כדמשני לה עולא לרב חגא דהיינו כשנפל לתוך גריסין צוננין משמע דהוא סבר שנפל לתוך רותחין ודא הוא דאשכח בפוגם מעיקרא פליגי וכשנפל לתוך גריסין רותחין לדברי רבינו הנ"ל הוי פוגם מתחלה ועד סוף. סוף דבר שלא להאריך דמ"ש רבינו דפוגם מעיקרו מקרי לדברי שפוגם ואחר כך משביח לא איירי על מה שאמרו בש"ס כנז'. דודאי דש"ס הוא אומר על שפוגם מתחלה ועד סוף. ודבריו ז"ל הוא דנקט הכי במקום פוגם בתחלה. והשתא דברי רבי' נתיישבו בלי שינויי דחיקי דליתא לע"ד כי אם מ"ש

והרב לחם משנה שם הבין בדברי רבינו דגם פוגם מעיקרא דקאמר בש"ס הוא פגם מעיקרא ואח"כ השביח ועלה הקשה ר' חגא לעולם מההיא דיין שנפל לתוך עדשים דהוא פגם מעיקרא. דלפחות פגם מעיקרא ולבסוף השביח וא"ה פליגי ע"כ. ודבריו אלו תמוהים אצלי דאם כן דמה שאמרו בש"ס לא שנו אלא שנפלו לתוך גריסין רותחין הוא דפוגם מעיקרא ואח"כ משביח ואין זה דברי רבינו שאמר ואל זה התנו בגריסין רותחין לפי שאם הם קרים הוא מתקן טעמו לשעתו. ואחר כך כשמערב אותו ומרתיחן בחרוד החומץ יפסיד טעמא ע"כ. הרי להדיא כשמרתיח בחומץ חדוד החומץ יפסיד טעמא. דמשמע דמפסיד טעמיה ולא מהני ליה עוד הצינון וכן משמע מאמר שמואל ורבי יוחנן שאמרו אבל נפלו לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשו כמו שהשביח ולבסוף פגם. ואם אחר שיצטננו הוא משביח אם כן אמאי קרי ליה ולבסוף פגם. הרי כשיצטננו חזר להיות לשבח ואח"כ ראיתי כך בירושלמי ומה שכתבו בכאן התוספות דעיקר השבח לא הוי עד לאחר שירתיחו ויצננו הוא דוקא דנפלו לצוננין מעיקרא

ועוד תימה עליו דאם הכי מפרש רבינו דפוגם מעיקרא הוא ואח"כ משביח. א"כ רב עמרם דנפק ואשכח מתניתא כרבי יוחנן דאמר בפוגם מעיקרא מחלוקת. מהא דתניא שאור של חולין וכו' ואח"כ נפל שאור של תרומה וכו' אסור ור"ש מתיר. והא הכא דפגם מעיקרא הוא ופליגא מאי שבח איכא ומכל הנך שהבאתי לעיל שמוכרח שאי אפשר כך: ועוד תימה עליו במ"ש ולענין הלכה פסק רבינו. דבין השביח ולבסוף פגם בין פגם ולבסוף השביח דאסור וכו' והיינו מתניתין דיין שנפל לתוך גריסין לסברתו . וכיון שכן ראוי לפסוק כסתם מתניתין מ"מ דמסתבר לפסוק הכי ע"כ. דאדרבה מתניתין סתמה דמותר. ואם על דלא קתני אלא שנפל לתוך רותחין דוקא הא לא מקרי סתמא כיון שאין זה מבואר במתני' דאמוראי הוא דמפרשי לה הני. ומכ"ש שאין זה משמעות דבריו במ"ש ובפגם ולבסוף השביח הא ר' יוחנן וכו' והיינו יין שנפל על גבי עדשים דמתניתין וכיון דסתם לן כוותיה יש לנו למפסק הכי ע"כ. הרי משמע דמתניתין קתני אסור בהדיא. דהדיוקא היא אבל בצונן וכו'. וגם כן אי אפשר לומר דקתני כגון חומץ שנפל על גבי גריסין ארישא דעל מה שאמר זה הכלל כל שהנאתו בנותן טעם אסור. על זה אמר כגון חומץ על גבי גריסין. שמלבד דאין דרך התנא לומר כגון אלא אדסליק מניה. עוד אחרת הא ר' יוחנן גופיה קאמר אמתניתין דקתני כגון חומץ על גבי גריסין לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין וכו'. אלמא אדמותר קתני: ועוד תימה על מה שכתב ולכך החמיר ואמר דאסורים וזהו שכתב שם בפי' המשנה ושני חלקים הנשארים לא נתבאר בגמרא איזה מהן אסור ואיזה מהן מותר. ולפיכך שניהם אסורים וכוונתו לומר דלא נתבאר בגמרא מפני שיש צדדים לכאן ולכאן כדכתיבנא ע"כ. דאם כמו שכתב לא היה צריך לומר אלא אם שניהם אסורים. אבל במה שאמר איזה אסור ואיזה מותר משמע דאחד ודאי מותר. אבל לא ידע איזה הוא אסור ואיזה הוא מותר: עוד כתב הרב הנז' דיש לו ראיה ברורה מהירושלמי ממה שאמר רשב"ל מה פליגין כשהשביח ואחר כך פגם אבל פגם ואח"כ השביח אף ר"מ מודה. דנתבאר שם סברת רשב"ל דהיא דומה לסברת עולא האמורה בגמרא דידן דפגם ולבסוף השביח לא פליגי וזו היא שקרא עולא פגם מעיקרא כמו שביארתי ע"כ. ואנכי ההדיוט לא נ"ל מזה ראיה דמהיכן מוכח דסברת רשב"ל היא סברת עולא דאימא דזו סברא אחרת. אבל דברי עולא דאמר פגם מעיקרא ולא נקט דבריו כדברי רשב"ל איירי בפגם גם לבסוף: והנה מהירושלמי הזה מבואר כמ"ש בראש הדיבור דהסברא בהפך ממה שכתב מר"ן בכ"מ דפגם ואח"כ השביח אתיא במכ"ש דהשביח ואח"כ פגם. דהא רשב"ל אמר מה פליגין כשהשביח ואח"כ פגם אבל פגם ואח"כ השביח אף ר"מ מודה דמותר. וג"כ לא אתי לפי מה שדייקתי אני מהבעיא כנז"ל. שהרי לפי דברי רשב"ל פוגם בתחלה ואחר כך השביח הוא קיל מהשביח ואחר כך פגם: ולכן נראה לי דש"ס דילן