לבב דוד קפז

שהותר כתחלה לא יאסר עוד

ולכן עלה על דעתי אנכי איש צעיר לומר דטעמא דרבינו לאו משום דקא מפיק מהך סברא אלא דייק לה מהש"ס מדקא מבעיא להו בפוגם מעיקרא מחלוקת אבל השביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת . משמע דבהאי הוא דקא מבעיא להו. אע"פ שהוא פגום היה לבסוף ואפשר דמאן דמתיר לא התיר אלא בפוגם מעיקרא ונשאר פגום אבל זה דהשביח מעיקרא אע"פ שלבסוף פגם מודה דאסור או דילמא דגם בזה מתיר. ולא נקט בפוגם מעיקרא אלא משום דרבנן אסרי גם בפוגם מעיקרא. דזה דרך הבעיין דאינו מבעי אלא בקרוב דברי המתיר אם שייך לומר גם בזה מתיר או בזה אסור כיון דלא דיבר בהאי. והשתא משמע דאם השביח לבסוף אחר הפגם פשיטא ליה דאסר. שרחוק זה מדברי המתיר דהוא דיבר בפוגם מעיקרא ונשאר פגום ולא קא מבעיא ליה גם בהאי אם בזה נמי מחלוקת דפשיטא ליה דבזה אוסר. ולא שייך לומר גם בזה מחלוקת. וכיון דלבסוף שם במסקנא פשיט לה מברייתא דבפוגם מעיקרא פליגי. השביחו ולבסוף פגם דברי הכל אסור. א"כ מכ"ש דפגם ולבסוף השביח דאסור כמ"ש ודוק. ועוד נ"ל דפשיטא ליה דאין לחלק בין זה לוה משום דלא קא מבעיא להו אלא בהשביח ולבסוף פגם. ולא קא מבעיא להו בפגם ולבסוף השביח דפשיטא ליה כיון דהשביח לבסוף לא מקרי נ"ט לפגם. ומה שאמר ר' יוחנן בפוגם מעיקרא מחלוקת להודיעך סברת רבנן דגם בנשאר פגום קא אסרי רבנן וקמבעיא לו אי קא שרי ר"ש גם בהשביח ולבסוף פגם. כיון דעכ"פ האיסור פוגם לבסוף. או דילמא כיון דבשעת נפילתו היה נותן טעם לשבח ונאסר אין להתירו עוד ודברי הכל אסור. וכיון דאיפשיטא בעיא לבסוף דגם בהשביחו ולבסוף פגם אסור לדברי הכל דדוקא אם היה פוגם מתחלה ועד סוף הכי פסק רבינו

וראיתי אח"כ להרב לח"מ שכתב שנראה לו שלמדו . רבינו ממה שאמר שם נפל שאור של חולין ואח"כ נפל שאור של תרומה שאסור אע"פ שהוא נותן טעם לפגם מ"מ כיון דראוי לחמץ בה עיסות אחרות שבח מקרי וא"כ יש ללמוד משם דאע"פ שבעת הזאת אינו אלא פגם מאחר שאחר כך עתיד להשביח אסור. דהשבח בא אחר כך לחמץ עיסות אחרות. כ"ש היכא שיתוקן אח"כ הפגם הזה בעצמו ותתוקן לאכילה דעדיף טפי: וקשה לי על זה דר' זירא דאמר דשאני עיסה הואיל וראויה לחמץ בה עיסות אחרות כוונתו לומר דאין זה פגם כלל גם באותה שעה דהוא שבח מקרי גם באותה שעה שראויה לחמץ בה עיסות אחרות. דהא ר' זירא בא לדחות מה שאמר רב עמרם והא הכא דפגם מעיקרא הוא ופליגא דמשמע דר"ל שאין זה פגם מעיקרא הוא אלא שבח וכפירש"י. ועוד דאם זה מקרי פגם ואחר כך השביח. אמאי ר"ש מתיר בהא והא בהשביח ואחר כך פגם אמרי שם דדברי הכל אסור. ודא אפי' שתאמר ששוים הם הוה ליה לאסור. ומכ"ש דהסברא היא בהפך וכמו שכתב הכ"מ. ועוד דממה שהביא רבינו דין זה בפ' ט"ו בענין מחמץ ומתבל נראה דלא אתא לאשמועינן האי דאין זה מקרי נותן טעם ועוד דא"כ הי"ל לאשמועינן דהוא משביח לבסוף והוא עיקר הטעם. אלא דכל כוונתו לומר דאף ע"ג דאינו צריך לחימוץ של זה שכבר נתחמצה וכמאן דליתא דמיא אפ"ה אסור. והדבר מובן שהוא משום דראויה לחמץ עיסות אחרות. ואח"כ ראיתי בפירוש המשנה שרבינו פירש במשנה כמו שכתבתי

עוד ראיתי להרב הנז' שהביא מה שכתב רבינו בפ' השוכר את הפועלים בפי' המשנה על מתני' דיין נסך שנפל על גבי ענבים וכתב וראיתי שרבינו קורא לפוגם מעיקרא הוא בדהשביח ואח"כ פגם דלא כפשט דברי הש"ס. ועוד כתב רבינו שם ושני חלקים הנשארים לא נתבאר בגמרא איזה מהן אסור ואיזה מהן מותר ולפיכך שניהם אסורים ומידי עברי תמהתי על דברי רבינו שאיך אמר לא נתבאר בגמרא איזה מהן אסור ואיזה מהן מותר: והלא במסקנא שם פשיט להך בעיא דהשביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור. ועוד הוא אמר אחר כך ולפיכך התנו בגריסין רותחין לפי שאם הם קרים הוא מתקן עצמו לשעתו ואח"כ כשמערב אותו ומרתיחן בחדוד החומץ יפסיד טעמא ע"כ. דזה הוא מה שאמר שם שמואל בדף ס"ז לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין. אבל נפל לתוך גריסין צוננים והרתיחן נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם ואסור. אלמא בפירושא אתמר דבהשביח ולבסוף פגם דאסור וכן אמר שם אחר כך רבי יוחנן. דרבין קאמר לה משמיה דרבי יוחנן. וכן כי אתא רב דימי קאמר לה משמיה דרבי יוחנן. וכיון שהוא אמר ולפיכך התנו בגריסין וכו' כיצד אמר לא נתבאר בגמרא איזה מהם אסור ואיזה מהם מותר: ו והנה ראיתי להרי"ף ז"ל בהלכות לא הביא אלא לדברי שמואל הנזכרי' דקאי אמתניתין דקתני כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר כגון חומץ שנפל על גבי גריסין. וכן הרא"ש ז"ל לא הביא אלא דברי שמואל. ולא הזכירו כלל מענין סוגיא דעולא ור' יוחנן. והבעיא דקמבעיא להו שם בש"ס על דברי רבי יוחנן. משום דפלוגתא דעולא ור' יוחנן קיימי על דברי ר"מ ור"ש דהזכירו שם' אבל דברי שמואל על המתניתין קמיירי דהיא הילכתא וקא מוקים לה דוקא בגריסין רותחין אבל נפל לתוך גריסין צוננים נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם דאסור. ועל זה כתב רבי' וב' חלקים הנשארי' לא נזכרו בתלמוד איזה מהן אסור ואיזה מהן מותר דהיינו שאם אנו מדייקים במ"ש לא שנו אלא שנפלו לתוך גריסין רותחין דוקא בזה שהוא פוגם תמיד הוא דמותר אבל אם משביח לבסוף אסור. ואע"פ שפוגם בתחלה. וכשאנו מדייקים במה שאמר אבל אם נפלו לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמו שהשביח ולבסוף פגם ואסור. משמע דלא אסור אלא משום שהשביח בתחלה ונאסר ולכן לא מהני מה שלבסוף פגם. אבל אם היה שפגם בתחלה והותר אף על פי שלבסוף השביח מותר. ומשום שלא ביררו בתלמוד אי זה מהם אסור דוקא דהוא מדיוקא דנפל לתוך גריסין צוננים דדוקא משום דהשביח בתחלה אבל אם פגם בתחלה מותר אע"פ שהשביח לבסוף ואי זה מהם מותר דוקא דאמרו בנפל לגריסין רותחין דזהו הוא שמותר משום דפוגם בתחלה ובסוף אבל אם פגם בתחילה והשביח בסוף אסור לכן שניהם אסורים ולפי שלא הזכיר שהיכן נזכר זה לכן אמר ואל זה התנו בגריסין רותחין שהם פוגמים מתחלה ועד סוף אבל בגריסין צוננין אף