לבב דוד קפה

דמתאכיל על ידי תערובת דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו. דמשמע דבכזית ודאי דמחייב. התם איירי דלא אמר אלא חרצן דלא יהיה גרוע מעפר. והבעיא היא כיון דמתאכיל על ידי תערובת דעתיה אכזית. או דילמא כיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו. אבל הכא שהזכיר עמו דבר שהוא של אכילה אינו מתחייב על הזג אחת ועל החרצן אחת דדעתו על דבר שהוא בר אכילה והחרצן אינו נאכל אלא עם הזג. אבל אם היה נזיר חייב שלש משום דעל החרצן לבד הא משתבע כנ"ל וחייב משום שכלל הפת עמהם. ולפי זה יצא לנו הדין דבנזיר שלא כלל פת עם החרצן כיון דאמרינן דהוא עשה לזרוזי נפשיה על דבר שהוא אסור לו קא מזרז עצמו בשבועה שהוא בכזית ופטור משום שמושבע ועומד מהר סיני: והשתא מה שכתב רבינו בפ"ה מהל' שבועות וז"ל היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית ואכל ממנו בפחות מכזית אינו חייב בשבועת ביטוי שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו ואין שבועה חלה עליו. ע"כ הוא כמ"ש דבנזיר לזרוזי נפשיה על מה שאסור בו הוא נשבע ואין שבועה חלה עליו שכבר מושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה שדבריו אלו הוא כמו האי סוגיא דהירושלמי דלא חייבו שלש אלא משום שכלל פת עמהם: ואע"פ דלפי ריהטה דסוגיא דש"ס דידן דגם בנזיר לא איפשיטא בעיא וכמו שתמה עליו הר"ן ז"ל שכתב דגם בעיא זו לא איפשיטא דהא חרצן לנזיר קאי בהאי ספיקא גופה כמו חרצן לשאר אינשי דהואיל ולא מתאכיל בעיניה איכא למימר דדעתיה אמשהו כעפר וכיון דבעיא דעפר ודחרצן לשאר אינשי לא איפשיטא גם בעיא דחרצן לנזיר בהאי ספיקא ונקיטינן לחומרא ומש"ה תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ה מהל' שבועות הלכה ט' דפחות מכשיעור דחרצן לשאר אינשי בספק ולנזיר פטור: הנה מר"ן הכ"מ תירץ שם יעו"ש וגם המפרשים האריכו בזה: והנה הרב הנ"ל כתב ואפשר דהגירסא היא חייב אחת ואשמועינן דלא נימא כיון שכרכם בעלי קנים אפי' על הפת פטור משום דלא נגע בגרונו דומיא דמצה שכתבנו קמ"ל דלא ע"כ: וקשה לי על זה דאי אתא למימר דבאיסורין לא עבדי' דומיא דמצה היה לו לומר חייב ולא לומר עוד אחת דפשיטא דאינו חייב אלא אחת ועוד דמנ"ל לחלק בין מצות עשה למצות לא תעשה היה לו לומר טעמא דלחלק יצאו. ועוד אמאי נקט דין זה בשבועות היה לו לומר דיןן זה בשאר איסורין סתם: ועוד אידך בבא דקאמר שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגים חייב על כל אחת ואחת מלבד דהוקשה לו הוא ז"ל דמאי אתא לאשמועינן וכו' עוד תקשה דא"כ חייב על כל אחת ואחת דקאמר הוא על הפת ועל החרצנים ועל הזגין והם שלשה ואם כך הוא מה זה שאמר אח"כ ואם היה נזיר חייב שלש והלא גם אם לא היה נזיר חייב שלש ומאי רבותא דנזיר: ועוד קשה דמלבד דהקשה הוא ז"ל ח"ל דאם נאמר דלא נימא דחרצנים הם מפסיקים בין הפת והגרון הא במכ"ש דעלי קנים ועלי גפנים נפקא ע"כ. עוד תקשה כיון דכל כוונת הש"ס לומר דאין מפסיקים למה אצטריך לומר דחייב על כל אחת ואחת. דמשמע דזה הוא דאתא לאשמועינן דחייב על כל אחת ואחת ולא משום דאינן מפסיקים ועל מה שאמר עוד וז"ל ואם נאמר דאתא לאשמועינן דהנשבע שלא יאכל דבר שאינו ראוי לאכילה דשבועה חלה עליו. ע"כ דמלבד מה שהוקשה לו הוא ז"ל שדין זה הוא פשוט וכו' עוד תקשה דאם להכי אתא הא מרישא שמעינן כיון דעלי קנים ועלי גפנים אינן מפסיקים והוה להו כאוכל ודאי דאם נשבע עליהם שלא יאכלם דשבועה חלה עליהם כיון דכאוכל חשבינן להו. עוד כתב הרב ז"ל וז"ל עוד היה אפשר לומר דהגירסא היא אינו חייב אפילו אחת וכו' אבל אם כרכן בחרצנים וזגין חייב אף על הפת וטעמא משום דחרצנין וזגין חשיבי אוכל ומין במינו אינו חוצץ וכו' מה שאם כן בסיב ע"כ. דאם כל כוונת הש"ס לומר דמין במינו אינו חוצץ אם כן ודאי דחייב גם על החרצן ועל הוג מלבד הפת כיון דהם אוכל דנמצא דחייב על כל אחת ואחת דקאמר הם שלש וזה אינו דבנזיר הוא דחייב שלש כמו שאמר אח"כ: ומיהו בזה אפשר דכוונת הרב דמפרש דהא דאמר וחרצנין וזגין הוא עם אחד מהם או חרצנין או זגין וכמו שאמר הוא ז"ל בעלי קנים או עלי גפנים קאמר להכי הוא דמחייב אחת והכא חייב על כל אחת ואחת שהם שנים אחת על הפת ואחת אם נשבע על החרצנים או אם נשבע על הזגין. אבל קשה דא"כ אמאי בנזיר חייב שלש כיון דלא אכל אלא אחד מהם ומוכרח לומר דאיירי שהיו שניהם ונשבע עליהם והדרא קושיא לדוכתה

פרק ט"ו דין א' דבר אסור שנתערב וכו' כיצד חלב הכליות שנפל לתוך הגריסין ונמוח הכל וכו' עיין להרב לח"מ שדייק מדברי רבינו דקרי ממשו אפי' לנימוח מפני שיש כזית בכדי אכילת פרס ולהכי תמה על מר"ן הב"י ז"ל שכתב שרבינו מפרש כפירש"י ומדברי רש"י נראה דקרי טעמו וממשו הוא דלא נימוח גוף האיסור. ואז כזית בכדי אכילת פרס. אבל כשנמחה גוף האיסור אפילו כזית בכדי אכילת פרס מותר: ולי נראה דאין כאן תימא דהכי אמר. דהרמב"ם לא אתי כר"ת דלר"ת אף על פי שאין בו כזית בכא"פ מתסר מדאורייתא ולהרמב"ם לא מתסר. וכשיש בו כזית בכא"פ לר"ת מחייב על אכילת כזית ולהרמב"ם לא מחייב עד שיתב כג' ביצים אבל כרש"י אתי דהוא כשאמר דלרבא לית ליה טעם כעיקר בחולין. הוא כשאין שם אלא טעמו של איסור בלבד ולא ממשו. אבל כשיש שם טעמו וממשו דהיינו כי אית ביה כזית בכדי אכילת פרס אסור מדאורייתא ומלקא לקי עליה. דעל זה הוא דאמר אתי כרש"י ולא כר"ת דאמר דביש טעמו ולא ממשו אסור מדאורייתא. אבל לא נכנס בפירוש דבריו דלאו בהכי עסיק

דין ו' נמצאת למד וכו' וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו כתב מר"ן בכ"מ ובירושלמי יהיב טעמא לטבל משום דהוי דבר שיש לו מתירין ורבינו תפס טעם הירושלמי שהוא כולל יותר ע"כ. קשה לי דאם כוונת רבינו במה שאמר שהרי אפשר לתקנו הוא טעם הירושלמי שאמרו שהוא משום דבר שיש לו מתירין א"כ מה זה שאמר בדין י"ב יראה לי שאפי' דבר שיש לו מתירין אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר לא יהיה