לבב דוד קפד

על האכילה ושתיה והרי כתב רבינו לעיל בפרק ח' כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אבל אינו לוקה הוא משום דלא כתב רבינו כך אלא בדבר שבא איסור הלאו שלו בלשון אכילה אע"פ שהוא משמע דגם ההנאה אסור. כיון שאינו בפירוש בפסוק אינו לוקה. אבל בע"א באו הלאוין בפירוש להנאה. כמ"ש ולא תביא תועבה וגו'. ולא ידבק בידך מאומה מן החרם להכי לוקה גם על ההנאה: והרמב"ן שהשיג על רבינו על שתיית יין נסך דוקא הוא משום דרבינו מנה בספר המצות סימן קצ"ד שתיית יין נסך דוקא . תפס עליו על זה הלאו ובודאי שרבינו כוונתו גם על האוכל שמפסוק אחד נפקי דמאי שנא. ונקט שתיית יין נסך ומכ"ש אכילת הזבח: ונראה דהקושיא של הכ"מ הנזכר דאמר דמנין לו לרבי' שלוקה ואע"פ שרבינו כתב מקרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. הוא משום דהלך אחר דברי הרמב"ן שהאריך בזה בהשגתו על רבינו יעוש"ב: ואנכי איש צעיר אדבר בקצרה ואכתוב כללות דברי דבי' ודעתו אשר מהם לא קשה עוד על רבינו. דס"ל לרבינו כיון דקרא זה אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם קא משתעי בעונש שנענשו משום זה. הרי כלל מסור בידינו כשיזכיר העונש אע"פ שלא הזכיר האזהרה הרי כאילו הזהיר האזהרה. שלא ענש הכתוב אא"כ הזהיר כמ"ש רבי' בכלל י"ד וג"כ יהא לוקה על ריבוי הלאוין כשיהיו פעולו' חלוקות. והכא פעולות חלוקות חלב הזבח. ושתיית יין נסך. ולא תביא תועבה אל ביתך. ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ואיסור הנאת יין נסך הוא כמ"ש הכ"מ דמקיש יין נסך לזבח. וביאר זה רבינו בספר המצות סי' קצ"ד. ואע"פ שהוא בא בהקש לוקין עליו כמו שמפורש בכתוב. כמו שהניח רבינו בשורש ב' וז"ל שכל מה שלא תמצאהו כתיב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת מי"ג מדות אם ביארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה. או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו ע"כ. וכבר גילו לנו חז"ל דזה דאורייתא באומרם בע"ז ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוויהו כל איסורין שבתורה וכו' חוץ מטבל ויין נסך דבעינן במשהו. הרי מבואר דיין נסך מאיסורי תורה. וכמו שכתב זה רבינו בסימן קצ"ד בס"ה יעו"ש. ומה שהביא רבינו כאן פסוק ולא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא על מה שאמר שאין לו שיעור שנאמר בעבודת עכ"ום מאומה מן החרם. אבל על האיסור שלו הוא משום שנא' אשר חלב זבחימו וגו' כמו שכתב למעלה: ומה שאצטריך הכתוב לאסור הנאת יין נסך בהקישא דחלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם ולא הוה נפיק מולא תביא תועבה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. הנה בודאי שהכתוב בא להוסיף בו לאו שלישי על הנך לאוין אבל אי לאו דגלי קרא דהוא אסור בהנאה הוה אמינא דשתיית יין נסך אינו אסור בשתיה. שאינו ע"א ממש לכן גולה הכתוב שהוא אסור בהנאה ג"כ. וכיון שכן הרי הוא בכלל הלאוין ואיכא לאו שלישי דישתו יין נסיכם ומה שאינו לוקה עוד מלקות רביעי דזה הפסוק הוא משום דכל עיקר איסור הנאה דזה הפסוק הוא לגלות דשתיית יין נסך הוא בכלל הלאוין הנז' ולהוסיף עליו לאו שלישי דאיסור שתייה דכתיב ישתו יין נסיכם וכמו שכתבתי כן נראה לי

פרק י"ד דין י"ב עיין להרב משנה למלך שנסתפק בהא דקי"ל דאם בלע מצה יצא דלא בעינן שיטעום טעם מצה אך אם כרך המצה בסיב דלא יצא וכו' אם נאמר דבאיסורים דאם כרך דבר איסור בסיב וכיוצא שיהא פטור יעוש"ב דרצה להביא למפשט לה מדברי הירושל' פ"ג דשבועות הלכה ג': ואנכי איש צעיר נלע"ד דודאי מדכתב רחמנא בבשר וחלב לשון בישול ולא לשון אכילה שבא לומר אף ע"פ שלא בדרך הניה אבל בשאר איסורים דכתב אכילה אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הניה ומכ"ש אם כרך האיסור בסיב או גמי שהפסיק בין גרונו לאיסור דלא מקריא אכילה כלל. דהשתא ומה כשאכל האיסור בעינו אלא שאכלו חם או חלב חי או שערב דברים מרים שהאיסור נגע בגרונו אלא שלא נהנה לא מקריא אכילה. זה שכרך בסיב וגמי דלא נגע בגרונו דלא מקריא אכילה שמזה למדו למצה שכרכה בסיב או גמי דלא מקריא אכילה ולא אצטריכו להזכיר במצות ל"ת שזה מבואר כבר דאתי מכ"ש כנז'

וממה שאמרו בירושלמי הנז' שבועה שלא אוכל פת וכרכה בעלי קנים ועלי גפנים ואכל אינו חייב אלא אחת דמשמע דאחת מיהא חייב. שאני התם בשבועת ביטוי דאין הפת אסור מצד עצמו אלא מכח שבועתו והוה אמינא כיון שהוא אמר שלא אוכל פת וזה כרכה בעלי קנים או בעלי גפנים שמפסיק בין גרונו לפת לא עבר אשבועתו קמ"ל דחייב אחת דבשבועה אזלינן אחר דעתו של אדם וכוונתו במה שאמר שלא אוכל פת הוא בכל גוונא שיהא אפי' הוא כרוך במידי אחרינא דלא מקריא אכילה דלשון תורה לחוד ולשון אדם לחוד. ובשבועת ביטוי אם נשבע לאכול דבר דלא מידי דאכילה חייב שהרי אם נשבע לאכול עפר חייב ובעיא בש"ס בשבועות דף כ"ב הוא אם בעינן כזית כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית. או דילמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא בכל שהוא. הרי אפילו במידי דלאו אכילה והוא הזכיר לשון אכילה אפ"ה הוא מתחייב והבעיא היא אם בעינן כזית. ומה שאמר אינו חייב אלא אחת הכי קאמר בהאי אע"פ דהזכיר גם אכילת הסיב והגמי הוא דאינו מתחייב אלא אחת אבל אם אמר פת וחרצנין וזגין חייב על כל אחת ואחת דהיינו שתים אחת משום פת ואחת משום הנך דבנשבע גם על אכילת הסיב או הגמי אינו מתחייב גם על אכילת הסיב או הגמי דאנן אמרינן דשבועה אחת היא כיון דסיב וגמי לאו מידי דאכילה היא וכוונתו עם הפת קאמר ואינו חייב על כל אחת ואחת. ומה דקאמר אח"כ שבועה שלא אוכל פת וחרצנין וזגין חייב על כל אחת ואחת. הכוונה אחת משום פת ואחת משום חרצנין חגין מדקאמר אם היה נזיר חייב שלש משמע דבהאי אינו חייב אלא שתים דווקא. דאילו על החרצן לחודיה אינו מתחייב כיון דאינו מתאכיל לחודיה. והוא אמר חרצנין וזגין אמרינן דדעתו היה על החרצן עם הזוג. דהכי אכלי ליה אינשי אבל אם היה נזיר חייב שלש. דכיון דהוא נזיר דעתו על כל אחד לבדו. וכיון דהוא אסור בחרצן לבד לזרוזי נפשיה עביד וחייב שלש אף על פי שמושבע ועומד משום דהוא בכולל כמו שאמר שם רבי יוחנן. דכפת עמהם נקט בשבועתו. ומה שבעיא בש"ס דידן דף כ"ב באם אמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה דכיון