לבב דוד קפא

דוקא כשבא עומר שני ואיכא הוכחה שלא יותרו הגידולין כיון שעדיין לא הושרשו אבל אם לא אתא עומר שני ולקטם אחר שזרעם ודאי דמהני להו עומר ראשון כיון דעכשיו ליכא דבר המוכיח שהגידולין לא יותרו כן נ"ל

ואח"כ ראיתי מה שפירש הרב לח"מ ז"ל ודבריו קשים אצלי שלפי לישנא דקא מפרשי לה דחצדינהו וזרעינהו דמשמע דקצר לחטים וזרעם ולא לא לנטיעות. ואופן זה הוא אופן השבולת דקמיבעיא ליה בש"ס אח"כ דאופן אחר הוא: ועוד ראיתי להרב מש"ל ז"ל מה שהקשה להראב"ד ולפי מה שכתבתי לא קשה עוד. ודברי מוהרש"ך שהביא לא ראיתים ולא ידעתי כוונת דבריו ומה שנ"ל כתבתי ודוק

דין ו' כלאי הכרם וכו' אסורים באכילה ובהנאה שנאמר פן תקדש וכו'. הנה אע"פ שכתב רבינו בהלכות כלאים בפ"ה דאינו לוקה משום זורעי כלאי הכרם עד שיזרע בארץ ישראל חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. דפסק כר' יאשיה וכמו שכתב מר"ן הכ"מ שם יעו"ש. הכא כתב דלענין איסור אכילה והנייה. דבמין אחד שנזרעו עם הגפן אסורין באכילה ובהנייה. משום שנאמר פן תקדש המלאה הזרע ולוקה על האכילה. אף ע"פ שבזריעה אינו לוקה עד שיהיו שלשתן במפולת יד: ונראה לי טעמו של רבינו דבשלמא לענין זריעה הוא משום דכתיב כרמך כלאים דמשמע כלאים לבד מכרמך. דזה טעמו של ר' יאשיה. אבל לענין איסור אכילה כתיב פן תקדש המלאה הזרע וגו'. דמשמע דבזרע אחד עם תבואת הכרם תקדש. ולענין המלקות שכתב נ"ל משום דכתיב פן שהוא לאו כאילו אמר שלא תאכל ותהנה מהם. וממילא משמע דאסור דגם בזריעה אסור גם במין אחד אלא שאינו לוקה במין אחד ואינו לוקה על ההנאה כמו שכתב רבינו לעיל בפרק ח': דה דהשתא דברי רבינו מבוארים דבפרק זה עסיק לענין איסור אכילה והנאה ולא לענין איסור זריעה. לא ביאר דגם במין אחד איסורא איכא ולא לקי. אבל בפרק ה' מהלכות כלאים דעסיק בדין איסור זריעה כתב אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים וכו' ואם עשה כן אף על פי שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה דפשיטא ליה דלא חלק רבי יאשיה אלא לענין מלקות. דכיון דנפקא לכולי עלמא איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא פן תקדש המלאה ומשמע מניה אפילו בזרע אחד אסור באכילה ובהנאה כמו שאמרתי. ממילא משמע דאסור בזריעה כיון דאסרם באכילה ובהנאה וכמו שאמרתי: אח"כ ראיתי להלח"מ ז"ל מה שהקשה לדברי רבינו ולפי מה שכתבתי יתורץ. אלא שראיתי שכתב ועוד יש מי שהקשה על דברי רבינו בהל' בכורות פרק מעשר בהמה וכו' וא"כ הרי איכא שפיר ק"ו בדגן ותירוש דהוו כלאים לדעתו ע"כ: ועלייהו קא קשיא לי דלמה לא הקשו על רבינו גם כן מהא דהוא כתב בהלכות תרומות פ"ה דין ג' כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה אפי' מן היפה על הרע כיצד היו לו חמשים סאה חטים וחמשים סאה שעורים וכו' אינן תרומה. הרי דחטים בשעורים הם כלאים . וכיון שרבינו פסק כרבי יאשיה בהזורע דבעי עד שיזרע חטה ושעורה במפולת יד. א"כ הוא מודה בכלאי זרעים דבשני מינים הם כלאים ולהכי לא יתרום. וכן הוא כתב בהל' כלאים דבשני מיני זרעים בארץ לוקה. וכיון שכן היאך קא מקשו בש"ס ולרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היכי מייתי לה. ותירצו הכי ומה תירוש ויצהר וכו' דגן ודגן שהם כלאים זה בזה על ידי דבר אחר וכו'. אלמא דדגן ודגן שלא ע"י דבר אחר אינם כלאים זה בזה. ואמאי לא הקשו עליו כי אם מהאי. וכי תימא משום דמהא לא קשה דאפשר דרבינו אית ליה כדעת התוספות דגם לר' יאשיה מודה בכלאי זרעים. ומשום תירוש ודגן נקט לה. הרי אי אפשר לומר כך לדעת רבינו כיון דאית ליה דאפי' במין אחד הוא אסור דהוו כלאים א"כ אי אפשר לומר לדעת רבינו דמשום זה נקט זה. ועל הקושיא נ"ל לומר דרבינו ס"ל דאין במשמעות הש"ס לומר דמשום זה נקט זה ואם כן האי. סוגיא דלא כסוגיא דפ"ק דקידושין ודלא כסוגיא דפרק כל הבשר דהביאו התוספות שם. דמנייהו דייקי דגם לר' יאשיה מודה בכלאי זרעים דמחייב בחטה ושעורה. ולכן פסק כהנך תרי סוגיי דגם לר' יאשיה מחייב בכלאי זרעים בתרי מינים. וג"כ דגם בדגן ותירוש זהו טעם שאין תורמין משום דהוא כלאים וכטעמא שאמרו שהוא מק"ו גם לר' יאשיה. כי היכי דלא ליפוש פלוגתא ונאמר דר' יאשיה חולק גם על הך מתניתין דקתני אין תורמין ממין על שאינו מינו. דגם בדגן ותירוש איירי ודאי. אלא אמרינן דגם לרבי יאשיה איסורא איכא אלא דאין לוקין עליהם ואתיא הך מתניתין גם כרבי יאשיה ודלא כהך סוגיא דכיון דאידחייא הך סוגיא במקצת מכח הנך סוגיי הנ"ל אידחייא בכלא כדי לאוקים סתמא דמתניתין גם לר' יאשיה כן נ"ל ודוק

דין י' בד"ה וכו' אבל איסור ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני שודאי הערלה בחוצה לארץ אסורה וספיקה מותר ובדין י"א כתב ספק ערלה וכלאי הכרם וכו' כיצד היה כרם וערלה וכו' היה ירק זרוע בתוכו וכו' ובחוצה לארץ אפי' ראה הענבים וכו' והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו ע"כ: הנה בכלאי הכרם שהם מדברי סופרים ודאי דספק שלהם מותר כמו כל ספיקא דרבנן בכל מקום אבל הערלה שהיא הלכה למשה מסיני וספיקא הוא כמו של תורה לכן ההלכה היא שודאה אסורה וספיקא מותר ואע"פ שספק שלהם מותר בחוצה לארץ יש חילוק סוריא לחוצה לארץ דבסוריא דאם ראה הענבים יוצאים מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם אסור ליקח מהן אבל בחוצה לארץ אפילו ראה הענבים יוצאים מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהן ובלבד שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו דהשוה דין הערלה לדין כלאי הכרם: והנה נראה שרבינו פסק כרבי יוחנן דהלכה דקתני מתני' הוא הלכה למשה מסיני. ומדי התבוננותי בש"ס קשה לי על דברי רבינו שהרי עולא דאמר משמיה דר' יוחנן שהיא ה"למ מסיני קא מקשה לדברי שמואל שאמר שהיא הלכות מדינה ואמר בשלמא לדידי דאמינא הלכה למשה מסיני היינו דשאני לן בין ספק ערלה לספק כלאים וכו' אלא לדידך ניתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט: הרי לדברי רבי יוחנן בספק ערלה יורד ולוקח דוקא ובלבד שלא יראנו לוקט. ובספק כלאים יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד. וגם לא כתב כמו