לבב דוד קפ

מתה דחייב ולוקין עליו כדברי רבינו. משום דמשמעות פטור אבל אסור וא"כ כ"ש המבשל בשר מתה בחלב ואין מדרכו לחזור לכתוב משום מלקות. שבענין איסור כבר ידענו אותו כן נ"ל ודוק

דין י"ג ואין משערין בו אלא כמות שהוא בעת שנתבשל לא כמות שהיה בשעה שנפל. כתב הרב המגיד ומ"ש רבינו אין משערין בו אלא כמות שהוא וכו' נראה שהוא פירוש למ"ש בגמרא בדידיה משערינן או במאי דנפק מניה ויפרש רבינו או אף במה דנפיק מניה ע"כ. לפי דבריו אלו מפרש דברי רבינו שמה שאמר ואין משערין בו וכו' הוא לקולא. דאם היה קודם שנתבשל גדול שיעורו אין משערין ששים בשיעור שנפל שהיה גדול קודם שנתבשל אלא בשעה שבא לפנינו אחר שנצטמק. וזה דייק לשון רבינו שכתב כמות שהוא בעת שנתבשל דלשון כמות שהוא דהוא כמו עכשיו. וכתב לא כמות שהיה בעת שנפל. שלשון שהיה הוא כבר וזהו פירוש למ"ש בגמ' בדידיה משערינן. דהיינו כמו שהוא עכשיו שנצטמק ויצא ממנו מה שיצא. או אף במה דנפיק מניה. דהיינו כמו בשעה שנפל שהיה גדול. ועל זה אמרו פשיטא דבדידיה משערינן. דאי במה דנפיק מניה מנא ידעינן: דהיינו דאם דמשערין גם במה שיצא ממנו מנה ידעינן כמה נפק דאפילו ראינו שהיה בו שתי זיתים בשעת נפילה. ועכשיו שצמק בשעה שבא לפנינו איכא זית א' דוקא. שהרי ידעינן דנפק מניה זית א'. אעפ"כ ליכא למיקם על כמה דנפיק מניה. דאפשר דלא נפיק מניה כי אם חצי זית. ומה שאתה רואה שלא נשאר בכחל כי אם זית אחד. לאו משום דנפיק מניה זית אחד. כי אם ע"י הבישול נתייבש הכחל. וא"כ אין אנו מחמירין בכחל שהוא היתר אלא משום חלב הכנוס בו אסרוהו. ולאוסרו ביותר מנותן טעם. אלא ודאי במה שבא לפנינו אנו משערין שלא החמירו עליו כמו שאר האיסורין. ועל זה קא פריך אלא מעתה נפל לקדרה אחרת אל יאסור כיון דאתה מיקל. משום דהוא היתר נקל עליו גם כן שאם נפל לקדרה אחרת אל יאסור. דאמרינן שכבר פלט כל חלבו בקדרה ראשונה. ותירץ כיון שאמר רב יצחק וכו' שויוה רבנן כחתיכה דאיסורא. דהיינו דבענין זה אי אפשר להקל כיון דשויוה רבנן כחתיכה דאיסורא

אבל מר"ן בב"י הקשה על דברי הרב המגיד ואמר דלא תתיישב הסוגיא לפי דבריו. ולפי מה שפירשתי לא קשה עוד כן נ"ל

דין י"ז במה דברים אמורים כשנתבשלו שניהם עש ביחד או שנפל חם לתוך חם או צונן לתוך חם כתב הלח"מ קשה על רבינו דפסק כשמואל וכו' דאמרינין לדידיה דמתניתין דהתם דתני גבי פסח נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו איירי בחרס רותח וכו' ורבינו בפרק א' מהלכות קרבן פסח כתב חרס סתם גבי דינים אלו וסולת סתם וכו' כדאוקים הגמ' אליביה וצ"ע עכ"ל: ולי נראה דלא קשה דודאי דלפי הטעם שכתב שם רבינו אינו תלוי בחם דאפילו בצונן איירי שהרי כתב שם הטעם שכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשיצלה אסורה שהרי אינה בשר צלי. ובפרק ז' מפסחים בפי' המשניות כתב וכן כשיזוב מלחלוחיתו על הסולת כאשר זכר יסיר אותו הסולת כי אסור לאכול ממנו אלא שנשאר מעצמו קשה. אבל מה שיזוב ממנו הרי הוא כמרק ע"כ. הרי להדיא דהטעם הוא משום דהמרק שיזוב ממנו אסור משום דאינו בשר צלי. ולא נקט כמו דברי הש"ס אלא בנגע הבשר בחרסו של תנור מפני שהוא צלי החרס דודאי דבבשר גופיה שייך זה הטעם אבל במרק אינו בשר והתורה אמרה בשר צלי. ואע"ג דלפי הך סוגיא הטעם הוא משום דהרוטב נצלה מן החרס וחוזר ונבלע בפסח ס"ל לרבינו כיון דמתניתין סתמא קתני דאפילו בצונן איירי. היה יכול הש"ס לדחות לו דהוא מטעם שכתב הוא. וגם בצונן איירי ולא מינה אדשמואל. אלא שהשיב לו גם לפי סברת המקשה דהוא משום דלא נצלה מן האש ואתיא כרב. השיב לו לפי דעתו דהטעם הוא משום זה הכא איירי ברותח דזה דחיה בעלמא. וגם דאין דרך הסולת שיש בו כל כך מהרתיחה עד שיהיה נצלה בו הרוטב הנוטף ועוד כיון שהוא נוטף הרי נצלה כבר באש ומה לו עוד ליצלות בחרס ובסולת: ועוד שלדברי רב מתני' איירי בצונן אף על גב דלא מטעמיה לפי דברי הש"ס מכל הני עדיף ליה לרבינו לומר דמתניתין איירי בצונן כפשטה וגם לשמואל אתיא דהוא משום שכתב הוא ז"ל: ותמיהא לי על הרב לח"מ במה שהקשה כנזכר דהוא דהיה לו לבאר שם דהוי בחרס רותח ובסולת רותח דמשמע דלא קשה ליה אלא משום דלא ביאר דוקא. והלא לפי הטעם שכתב רבינו הוא איירי להדיא דאיירי גם בצונן

פרק י' דין ה' תבואה שהשרישה אחר העומר וכו' כתב הכ"מ ופי' הראב"ד איני יודע לישבו על לשון הגמ' וכו': ונ"ל שהראב"ד סובר דאם לא השרישו קודם העומר דזרע החטים בקרקע אע"פ שבא העומר השני והתיר לחטים שגדלו. מ"מ אלו החטים היו זרועים בקרקע בעת העומר שלגידוליהן אינו מתיר העומר ההוא. והם נגררים אחר גידוליהן כיון שבשעת זריעתן עדיין לא בא העומר שהוא מתירן ונזרעו. אלא דהבעיא היא באופן. שהשרישו קודם העומר. והותרו הן עצמן וגדלו וחצדינהו וזרעם בקרקע. דהשתא קא מבעיא ליה מהו ללקוטי ומיכל מניה. כמאן דשריא בכדא דמי שהם כבר הותרו משהשרישו. או דילמא בטיל להו לגבי קרקע דהיינו כיון דבעת זריעתן בטלם בקרקע כדי לגדל מהן גידולין. וכמו שאם הניחם בקרקע וגדלו מהם גידולין לא היו מותרין הגידולין גם הם שלקחם מהקרקע לא יתיר אותם עומר שעבר שנגררים אחר מה שהיו נגדלין מהן. ולא קא מבעיא ליה כשהיו חטים בשעת העומר וזרען בקרקע. ואתא עומר והם תחת הקרקע דהם נגררים אחר גידוליהם. דהוא ודאי דמה שאמרו ואם לאו אסורין עד שיבא עומר. בגידולייהו קא מיירי וכמו' שכתב רש"י ז"ל ולא קא מבעיא ליה אלא באלו שהיו בעומר ראשון מושרשין דוקא דאף ע"פ שאמרינן שאם השרישו עומר מתירן. דוקא אם לא בטלם אחר כך בקרקע לגדל גידולין. אבל אם בטלם אחר כך בקרקע לגדל גידולין. לא יפה כח של עומר שעבר והם היו מושרשין דוקא. להתירן אם זרעם בקרקע לגדל גידולין דאפשר דעררים אחר גידוליהן שיבאו אח"כ. ולא יותרו אם לקטם אח"כ ואכל מהן. לפי שהיו זרועים והעומר השני בא ועדיין לא השרישו ואם לא לקטן הרי הגידולין לא הותרו בעומר השני. וא"כ גם הם לא יותרו. וזה