לבב דוד יח

שאלו הן קידושין גמורין שמאחר שקידש בשוה פרוטה במקומן אין גמגום בדבר עכ"ל כנ"ל: אלא שאכתי קשה לי על דברי הרב המגיד שכתב שכן יראה מדברי רבינו דהוא ס"ל כדברי הרמב"ן והרשב"א שאפי' ידוע ששוה במקום אחר ש"פ אינן אלא קידושי ספק. והרי מדברי רבינו שכתב בתחלה שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר. משמע דאם ידוע בודאי שהם שוה במקום אחר ש"פ מקודשת בודאי: וי"ל שנקט הכי לומר שאפילו שאין ידוע לנו ששוה פרוטה במקום אחר אפ"ה חיישי רבנן ואמרו שמקודשת מספק ודוק

דין כ"ב היו עומדים בר"הר או ברשות שאינו של שניהם וכו' כתב הרב המגיד ומה שהשוה רבינו כאן ובגירושין רשו' שאינה של שניהם לר"הר מפני שהן מוקשין לענין מכירה וכו' פירוש דבגירושין דין י"ג השוה רבינו דין רשות שאינה של שניהם לרשות הרבים שמוזכר במשנה לענין קרוב לו או קרוב לה דמשמע ליה לרבינו שהן מוקשין להדדי וכן כתב שם הרב המגיד. וכן לענין קידושין הכא הן מוקשין אהדדי- ועל מה שכתב הרב המגיד דמוקשין לענין מכירה כתב מרן בכ"מ דהר"ן תמה על רבינו מפני שהוא ז"ל כתב בפי"ז מהל' גזילה שאין ד' אמו' קונו' בר"הר אלא בסמטא דהיינו דדין ד' אמות אינו אלא בסמטא ולא בר"הר ולמה כתב דין ד' אמות גבי ר"הר בדין גרושין כיון דמוקשין הם לענין דיני ממונות. והרי בדיני ממונות אין קונה ד' אמות אלא בסמטא וכוונת הכ"מ שכתב אבל הר"ן תמה וכו' הכוונה שודאי שנראה מדברי רבינו כאן ובגירושין שהם מוקשין מפני שהם מוקשין לענין דיני ממונות אבל הר"ן תמה על רבינו ולא ביאר לא כאן ולא בב"י אופן תמיהתו ובהל' גרושין פ"ה הביא הכ"מ דברי הר"ן דכוונת תמיהתו דנראה מדברי רבינו שם דדין ד' אמות איכא גם בר"הי. והוא חילק ביניהם בהלכות גזלה דמשמע להר"ן דרבינו משוה דין קידושין וגרושין לדיני ממונות כמ"ש ה"ה. אבל מה דאמר בכ"מ ובב"י לא איירי על דברי המגיד אלא שהביא דברי המגיד שמוקשין הם לדיני ממונות כדי לכתוב אבל הר"ן תמה על רבינו וכו' דהיינו שמשום זה הוא תמה שם כמ"ש. ומ"ש הלח"מ דדברי מרן תמוהים לפי זה אינן תמוהים ודוק

פרק ה דין כ"ג היה בידו משכון על חוב שיש לו אצל אחרים וכו' לפי שבעל חוב יש לו מקצת קניין בגופו של משכון ע"כ הנה בטור א"ה סימן כ"ח כתב דאביו הרא"ש ז"ל כתב דווקא שמשכנו בשעת הלואתו אבל אם משכנו בשעת הלואה אינה מקודשת יעו"ש בדברי הב"י שהביא דברי הרא"ש דמוכח מהם דס"ל דרבי יצחק לא איירי אלא שמשכנו שלא בשעת הלואתו ובח"מ סי' ס"ז שם הביא הטור סברת אביו הרא"ש שהמלוה על המשכון אינו משמט דמשמע דאפי' בשעת הלואה ס"ל להרא"ש ז"ל כר' יצחק דבעל חוב קונה משכון ובפ' שבועת הדיינין כתב הרא"ש דהמלוה על המשכון לא שנא משכנו בשעת הלואתו ול"ש משכנו שלא בשעת הלואתו וכו' שומר שכר הוי ולכן כתב הטור בסימן ע"ב שכתב ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל שנראה שס"ל שהוא שומר חנם. וכתב עוד לקמן שם שאלה להרא"ש ז"ל דמבואר שם שס"ל שהמלוה על המשכון שהוא שומר שכר: וא"כ קשו דבריו אהדדי אבל נלע"ד דהמדייק בדבריו לא קשו דבריו אהדדי דודאי דעתו ז"ל דר' יצחק לא איירי אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו. וכמו שכתב בפרק ראשון דקידושין וז"ל הילכך לא איירי הכא אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו. וטעמא דהמלוה על המשכון דאינו משמט הוא כמו שכתב שם בקידושין לעיל וז"ל כיון דקני ליה שלא בשעת הלואתו קנין גמור לכל הפחות בשעת הלואתו קני ליה לענין שלא ישמט דחשיב של אחיך בידך כדדרשינן בספרי אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך מכאן אמרו המלוה על המשכון אינו משמט ע"כ. ומה שכתב בפרק שבועת הדיינין דגם במשכנו בשעת הלואתו שומר שכר הוי דהנה לפי דבריו שכתב שם בקידושין טעמא הוא דקני ליה להיות ממונו לקדש בו את האשה אם כן לא הוי שומר שכר אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו כיון דרבי יצחק לא איירי אלא בשלא משכנו בשעת הלואתו א"כ הפך דבריו שם ל"ק דמ"ש דשומר שכר הוי במשכנו בשעת הלואתו. הוא במה שהיה המשכון שהלוה עליו כנגד החוב. דאין ללוה על המלוה ולא למלוה על הלוה דיצא משכונו בחובו דהוי כאילו פירש שמקבלו בתורת פירעון. דמשום זה קרי ליה שומה שכר אע"ג דקי"ל כרבה דלית ליה דרב יוסף. וכמו שאמר מקודם דהלכה כרבה וכמו שאמר אח"כ ואם דמי המשכונות יתרים על החוב אין המלוה נותן ללוה כלום. הרי ודאי שהוא שומר חנם מוכרח לומר עוד דזה דווקא איירי במשכנו בשעת הלואתו. אבל בשלא משכנו בשעת הלואתו דלר' יצחק קונה משכון ודאי דצריך המלוה לשלם תשלום דמי המשכון ואם החוב יותר מדמי המשכון צריך הלוה לשלם לו תשלום החוב אפילו משכנו בשעת הלואתו דליתא לדשמואל בהאי אלא אם פירש. וזה כרבי עקיבא וכרבה דלא ס"ל כרב יוסף. ומ"ש לא שנא משכנו בשעת הלואתו ולא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו. הוא קאי על מה שהיה החוב כנגד המשכון דאיירי ביה. דנמצא לפי זה הרא"ש ס"ל דשומר חנם הוי במשכנו בשעת הלואתו. וכן מבואר בדברי הטור שכתב אבל ר"י פוסק שהמלוה על המשכון שומר חנם ואע"פ כן עוד דמי החוב הוי כאילו פירש שמקבלו בתורת פירעון ואיתא לדשמואל ולפי זה הוי פיסקא הכי אם המשכונות כנגד החוב ונגנב או נאבד יצא זה בזה ואין לאחר על חבירו כלום לא שנא משכנו בשעת הלואתו וכו'. ואם נאבד באונס ישבע המלוה כדין השומרים וגובה כל חובו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ע"כ. הרי להדיא שהרא"ש פסק כר"י ששומר חנם הוא במלוה על המשכון ומה שאמר לא שנא משכנו בשעת הלואתו או שלא בשעת הלואתו. קאי אהאי דאמר אם המשכונות כנגד החוב. ומה שאמר ואם דמי המשכון יתירים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון קאי על מאי דאמר ואף ע"פ כן כנגד דמי החוב הוי כאילו פירש וכו' אבל שלא בשעת הלואתו לא אבד אלא כנגד המשכון משום דר' יצחק: אבל בפ' האומנין כתב דקי"ל כרב יוסף דלא כמ"ש כאן ועוד קשה לי על מ"ש שם אח"כ ולדברי ר"י שפסק הלכה כרבה דשומר אבדה שומר חנם הוי ומוקי פלוגתא דר' עקיבא ור' אליעזר כדשמואל הלכה כשמואל ע"כ. ואם הלכה כשמואל א"כ אם אבד המשכון אבדו כל מעותיו אפי'