לבב דוד יז

שם אישות גמורה. ובחייבי לאוין פשוט דקידושין גמורין ובעי גט מן התורה ואפ"ה אמר שאין שם אישות גמורה דכוונת רבינו היא משום שכופין אותו להוציא וכמ"ש בתחלת הפרק והוא פשוט ודוק

דין י"ג אשת איש שפשטה ידה וקיבלה קידושין וכו' עיין בלח"מ מה שתמה על רבינו ירוחם דאיך תשאר עם הראשון הא כיון דהיא נאמנת לומר שגירשה הוי מחזיר גרושתו: ואנכי איש צעיר נ"ל לתרץ לפי התמיהא שתמה עליו מרן ב"י דחזקה דאין אשה מעיזה בפני בעלה אפי' במערער היא. דודאי דרבינו ירוחם ס"ל דליתא לחזקה דרב המנונא דחזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה אלא בשלא ערער. ובשלא ערער נמי דווקא אם היא עומדת לינשא לאחר ולא חזרה. דודאי קושטא קאמרה שלא תעמוד כל ימיה באיסור. ולהכי אם חזרה בה ורוצה שתשאר עם בעלה הראשון אע"פ שלא ערער הרי נראה דמשקרא מעיקרא ועכשיו חזרה בה. ואם שמא יאמרו מחזיר גרושתו. אמרינן כמו שאמרו בגיטין דף פ"ט דעיינו רבנן בקידושיה ופירש"י בקידושי שני ואע"ג דרב הונא חולק ולא ס"ל סברא זו דיאמרו עיינו רבנן בקידושיה הוא משום דקידשה קידושי תורה משא"כ בפשטה ידה וקיבלה קידושין. כיון דחזרה בה קילא לה להך חזקה ורשאי ראשון להחזירה שיאמרו דעיינו רבנן בקידושי שני. אבל אם לא רצה שני לגרשה מקודשת לו ומותרת לו דעדיין יש להך חזקה בהא דלא ערער. אבל אם ערער הבעל לא אלימא כל כך הך חזקה. לפי דטעמא דהך חזקה הוא כמו שפי' התו' משום דידע בה דמשקרא. וכיון שכן אם ערער אמרינן ביה ג"כ דאין מעיז. כיון דידעה ביה דמשקר. ומאי אלים כחה דחזקה דאשה מחזקת דאיש. ואדרבה הוא עדיף דמוקמינן אחזקתא דהיא אשת איש וסברא אלימתא היא כן נ"ל

דין י"ו המקדש אשה שחציה שפחה וכו' כתב הרב המגיד וז"ל וממימרא זו נראה דרב חסדא מספקא ליה אי אלו קידושין משניהם חלין וכו' אלא כל שבא עליה אחרי כן ביאתו עושה אותה אשת איש גמורה ע"כ. הנה מזה משמע שכל שלא בא עליה אחרי כן אעפ"י שנשתחררה אם קידשה אחר יש להסתפק שמא יחולו קידושי ב'. ואע"פ שכבר התחילו בה קידושי ראשון כל שלא גמרו שלא בא עליה קידושי שני עיקר. או יש לומר כיון שהוא הראשון עשה בה קידושין אע"פ שלא גמרו אינה יכולה להתקדש לשני. דרב חסדא מסתפק אי כיון שלא בא עליה ולא גמרו קידושיה וקידש השני. והם אחרי שחרורה הם קידושין גמורין. וקידושי ראשון פקעי על ידי קידושי שני. או דילמא כיון שקידושי ראשון הם התחילו בה ואדוקים בה ליגמר קידושי שני לא חלין. ואף ע"פ שהיא משוחררת בשעת קידושיו

והנה לפי זה אם קידשה השני קודם שנשתחררה אפשר לומר דאין קידושיו קידושין לפי שהמקצת הקידושין שיש בה כבר הם אדוקין בראשון ולהכי לא כתב רבינו דין הספק אלא בקידשה אחר שנשתחררה

אבל לפי קצת ספרי רבינו שכתב הרב המגיד אח"כ דכך הגי' בא אחר וקידשה ואח"כ נשתחררה הוא משום דא"כ רבינו פוסק כמ"ד דבשחרור לבד גמרי קידושי ראשון. ואם אחר השחרור קידשה השני כמאן דליתנהו דמי אבל זה שקידשה קודם שחרור. אפשר לומר כיון דקידושי ראשון לא גמרו דדומה למקדש לזמן דאם בא שני וקידשה דאתו קידושי שני ובטלי לקידושי ראשון. או דילמא קידושי ראשון דחלו בה כבר במקצת לא בטלי בקידושי שני. ואה"נ דגיר' זו אתיא וכמ"ש. אבל ממ"ש סוף פרק ו' מהלכות יבום נראה שהנוסחא ראשונה עיקר. ששם כתב כדברי רב חסדא וכמו שכתב הרב המגיד כנז': וראיתי להלח"מ שהקשה להך גירס' דאין לה מובן כלל דמה נפשך אי אחרי שחרור פקעי קידושין א"כ אינן לא קידושי ראשון ולא קידושי ב'. ואי לא פקעי א"כ מקודשת היא לראשון ואמאי הם ספק קידושין בגט ראשון לבד סגי וכו' יעו"ש. וכבר כתבתי שלפי גירסא זאת ודאי שרבינו פסק כמ"ד גמרי קידושי ראשון ולא כאידך דאמר פקעי. שכבר כתב רבינו וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה. ולפי זה שאם קידשה השני אחר שנשתחררה אינן קידושין כמ"ש. אבל זה שקידשה גם הוא קודם שנשתחררה אפשר לומר כיון דאינה מקודשת ראשון לגמרי אלא אחר שחרור וביני ביני בא זה השני וקידשה בטל לקידושי ראשון. או דילמא דקידושי ראשון עיקר ולא חלו בה קידושי שני כלל. דמשום דאפשר לפרש כך הגירסא לא דחה אותה הרב המגיד אלא משום דרבינו כתב בפ"ו מהלכות יבום כמו הגירסא שלפנינו כן נ"ל ודוק

דין י"ט המקדש בפחות משוה פרוטה וכו' כתב הרב המגיד וכתב הרשב"א דמשמע שאפילו יודע שש"פ בודאי במדי אינן אלא קידושי ספק שאין לך בכסף אלא מקומו ושעתו וכן מורה לשון רבינו ע"כ. נראה דמה שכתב וכן מורה לשון רבינו. הוא ממה שכתב יראה לי שאם קידש בתבשיל וכו' אינה מקודשת כלל. משמע שאם לא היה שיפסד הוו קידושי ספק תמיד דהכי משמע דבהאי אזל לה ספק קידושין הנז'. משום דלפי הטעם שכתב רבינו אפילו בידעינן שבאותו המקום הוא שוה פרוטה גם כן כך דאינה מקודשת כלל ודוק מינה הא במתקיים הוא ספק אף בידעינן דשוה פרוטה. אבל הרא"ש והטור הבינו בדברי רבינו שאם ידעינן בודאי דשוה פרוטה בשום מקום הוו קידושין גמורים בודאי. דהא תלה הדבר באם מתקיים או שאינו מתקיים וקאי על תחלת דבריו שאינו ידוע לן ששוה במקום אחר ש"פ. דבדבר שיפסד כשיוליכוהו למקום אחר ליכא האי חששא עוד שמא שוה במקום אחר ש"פ. ולכן אינה מקודש' קידושי ספק כלל

שלפי שלדעת הרא"ש והתוספו' והרמב"ן והרשב"א דסברי דאפי' ידעינן דשוה פרוטה במקום אחר לא הוו קידושין גמורים. אין חילוק בין דבר המתקיים ובין דבר שאין מתקיים הן אמת דהטור והרא"ש דדייקי בדברי רבינו כך דיוק אמתי ונראה. אבל לכאורה נראה דדייקינן איפכא מדכת' רבינו אם היה באותה המדינ' שוה פרוטה הרי אלו קידושין וראי משמע דאינן קידושין ודאי אלא דווקא אם שוין באותה מדינה ש"פ: ונלע"ד דליכא לדייק מהכא איפכא דרבינו נקט דברי הש"ס דתירץ לא קשייא הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק. דהיינו שקידושי ודאי הם שאם קידשה בפנינו בשוה פרוטה דאין פקפוק כלל בדבר וכמו שפירש"י שם: ותדע להר"ן ז"ל שס"ל דאי שוה פרוטה במדי קידושי תורה הם. אפ"ה פירש בהא קידושי ודאי אם ישנן שוה פרוטה במקומן הוו קידושי ודאי וכו'. ושיעורא אהני לדעת