לבב דוד קעז

לא מצינן לאוקומי משום דאף באיסור חמור אית ליה דלא חייל יעו"ש. והרי הכא קיימי אליבא דמחייב שתים ואם הוא ס"ל דאינו מתחייב עד שנאמר דיש בגידין בנותן טעם. היכי מצי לאוקומא כר"ש. הא ר"ש ס"ל דאין בגידין בנותן טעם וכמ"ש לעיל לעולם קסבר ר"ש אין בגידין בנותן טעם. והיכי מצי לאוקומא כר"ש אלא ודאי שהוא ז"ל מפרש לדברי רב דאין מוכרח לומר דס"ל דיש בגידים בנותן טעם. דאין סברא לומר דר"מ וחכמים ס"ל דיש בגידין בנותן טעם הפך ההלכה והוא המביא לדבריהם ס"ל הכי. אלא ס"ל דאין בגידין בנותן טעם. ואפ"ה קא מחייבי שתים לר"מ בגיד הנשה של נבלה. וחכמים בגיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל. וכמ"ש ולהכי כתב ואף ע"ג דר"ש נמי שמעינן בעלמא וכו' כדעת רבינו כמ"ש וכן נ"ל שזה דעת הרמב"ן שהביא הרב המגיד בדין י"ג וז"ל ואע"ג דהתם בפרק כ"ש אמרינן בריש סוגיא מאן דאית ליה אין בגידין בנותן טעם אסור בהנאה ואנן קי"ל כמ"ד אין בגידין בנותן טעם כדאפסיקא הלכתא בגמ' כבר תירץ הרמב"ן ז"ל דלרווחא דמילתא אתמר ההוא סוגיא אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' את"ל אין בגידין בנותן טעם דלאו הא בהא תליא וזה דעת רבינו ועיקר עכ"ל. הנך רואה דהאיך סוגיא דפרק כ"ש היא כהאי סוגיא דסברי כל שאין בגידין בנותן טעם לאו בכלל איסור הבשר הנאסר דעל נבלה קאמר התם הניחא למ"ד יש בגידין בנותן טעם אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר. דאם אין בגידין בנותן טעם לאו בכלל בשר נבלה הוא אלא עץ בעלמא. ואעפ"כ כתב הרמב"ן אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' את"ל אין בגידין בנותן טעם דלאו הא בהא תליא. דהיינו אע"פ שהוא אינו בנותן טעם מותר בהנאה כנבלה. גם כן נאמר הכא לדעת ר"מ שהביא רב שחייב שתים דחל עליו איסור נבלה. הוא אפי' שנאמר אין בגידין בנותן טעם דלאו הא תליא בהא

דין י"ד גיד הנשה מותר בהנאה וכו' לפיכך אם היתה הירך חתוכה לא יתננה לעכ"ום בפני ישראל וכו' עיין בהר"ן שהאריך בזה וכתב ויש מקומות שנהגו שלא להכריז כל ימות השנה חזר תקנתם הפך שורת הדין שמן הדין מותרין ליקח מהן ואוסרין למכור. והם כל ימות השנה אסורין ליקח ומותרין למכור. זהו ענין דמקום שאין מכריזין הנזכר בגמרא. ומשום דאוקימנא לה למתניתין ללישנא בתרא במקום שאין מכריזין אצטריכנא לטעמא דשמא יתננה לו בפני ישראל ע"כ. הנה מבואר מזה דהיכא דאין לוקחין בשר מן הכותים. טעם איסור חתוכה הוא שמא יתננה בפני ישראל: ורבינו לא הזכיר מזה במקום שאין מכריזין משום דכבר כתב וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד עכ"ום וכו'

ומה שכתב לא יתננה לעכ"ום בפני ישראל. ולפי לישנא בתרא משמע דאפי' שלא בפני ישראל אסור גזרה שמא יתננה בפני ישראל הוא משום דא"א לומר דגזרינן שמא יתננה בפני ישראל דא"כ היאך מוכרין להם נבלות וטרפות והלא חיישי' לומר שמא יראה ישראל ויאמר שהם כשרות. אלא ודאי דלא גזרינן משום זה אלא הכוונה גזרינן ליתנה בפני ישראל ולפי שגם בזה אכתי תקשה דהיאך מוכרים להם נבלות וטרפות בפני ישראל. להכי כתב הרב המגיד וז"ל והנראה אלי בדעת רבינו שהוא סבור דהכא במפרש שהירך מבשר כשרה הוא וכו' ובכ"מ ג"כ מותר למכור להם נבלות וטרפות ואומר להם שהם נבלות וטרפות וכו' ואפשר שאף הוא דעת רבינו שאין גנבת דעת אלא למפרש לו שהיא כשרה וכמ"ש למעלה ע"כ. והשתא לא תקשה מה שהקשה הרב לח"מ ודוק

דין ט"ו כל מקום שנאמר בתורה וכו' עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וכו' אף ע"ג דזה הוא אליבא דר"מ אבל לר' יהודה דרבינו פסק כמותו בדרשה דקרא דהוא דברים ככתבן דכן כתב בפ"י מהל' ע"ז. ואמרי בש"ס דלר' יהודה נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה . אפ"ה רבינו תפס הלשון דאמר רבי אבהו שהוא אתי גם לר"י אחר מה שלמד מאותו וכו' שאז שכל מקום שנאמר לא יוכל וכו' עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה שהתיר לך הכתוב הנאה אפי' לדרשת רבי יהודה והוסיף טעם אחר שאמר ובחלב וכו' שהוא פשט הכתוב להכי לדעת ר"י הגלילי. ואע"ג דלר"ע אינו כן מ"מ תפסו שהוא פשוט ג"כ אף ע"פ שאינו בא לזה לר"ע: ומה שמצינו שכתב רבינו בפ"ב מהל' שחיטה דחולין שנשחטו בעזרה אסורים בהנאה. וכתב מר"ן בכ"מ דהוא מדאורייתא ובהאי סוגיא דפרק כ"ש קאמרי דלר' יהודה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לא קשה כיון דהאי דחולין נשחטו בעזרה מוכרח דהוא מדאורייתא כמו שכתב שם בכ"מ. לא עביד כמו שאמרו בסוגיא דכ"ש דלר' יהודה מדרבנן. דהוא שינויא בעלמא ואפשר דר' יהודה אית ליה מקרא אחרינא שהוא דאוריית' ואפי' דאם היה ר' יהודה אומר בפירוש דחולין דנשחטו בעזרה מדרבנן לית ליה למפסק כר' יהודה ממה שכתב שם מר"ן בכ"מ כמ"ש: ומכ"ש דלפי ת"כ בפרק צו גבי נותר משמע שם דלר' יהודה אסירי בהנאה מדאורייתא כמו שהקשה רשב"א בתוספות שם בד"ה חולין שנשחטו בעזרה וכו'. דהוא להדיא דלא כמו האי שינוייא דהכא דלא סמכינן על האי שינוייא דש"ס. וראיתי להלח"מ שהקשה על רבינו בענין זה ולבסוף העלה דלרבי' חולין שנשחטו בעזרה הוא מדרבנן ולכך כתב בהל' שחיטה שהם קבלה וכו' יעו"ש. וזה תימה דא"כ כיצד פסק בפרק י"ד מהלכות שחיטה דפטור מלכסות ואם הוא מדרבנן איך פטור מדבר שהוא מן התורה. אבל שם הלח"מ האריך שהוא מן התורה אלא שהקשה מדבריו כאן יעו"ש. ולפי מה שכתבתי לעיל לא קשה כלל

דין ט"ז כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל וכו' כתב הרב המגיד פרק כ"ש כל איסורין אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן וכל דבר הראוי באכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כשתקנו ע"כ. לכאורה קשה דמאי ראיה מביא מהאי דהתם איירי לדבר האסור באכילה. דלא מיקריא אכילה אלא אכילה כתקנה. אבל דבר האסור בהנאה אמאי אינו מתחייב כשנהנה. ונ"ל משום דהתם איירי גם על דבר האסור בהנאה שהרי ר' אבהו הוא דקאמר בו לשון דרבי יוחנן ורבי אבהו ס"ל דכל מקום שנאמר בו לשון אכולה אף הנאה משמע. ועוד דהתם קאמר עלה בש"ס למעוטי מאי אמר רב שימי בר אשי למעוטי שאם