לבב דוד קעו

ולאשמועינן דחלבו דשליל קאמר ולא כמו שפירש לה הרב לח"מ ז"ל דעל המפרשים דהוה להו למפסק וכו' דה"ה לא נחית להאי עכשיו דהוא עסיק לתת טעם: לדברי רבינו דוקא. ועד לבסוף דאמר ויש בדינין אלו דעות חלוקים למפרשים ז"ל וכו': עוד כתב הרב המגיד א"נ י"ל דרבי אושעיא משום דהל"ל ור"י הלך לשיטתו משום דאי הוה ס"ל לר"י בעינן שחיטה כר"מ כ"ש דהוה אוסר חלבו וגידו א"נ דר"מ הלך לשיטתו וכו' פירוש דר' אושעיא היה לו בהכרח לומר דר"י הלך לשיטתו דהיינו שלא התיר חלבו וגידו אלא משום דס"ל דניתר בשחיטת אמו. דאם היה ס"ל דאינו ניתר בשחיטת אמו דהוא בהמה גמורה בעצמו ודאי דכ"ש דאסור חלבו וגידו. ולפי שאמר כך משום ר"י אמר נמי דר"מ הלך לשיטתו. דזה לא היה צריך לומר דכ"ש הוא כיון שאינו ניתר בשחיטת אמו ולאו הא בהא תליא דמאן דמתיר בשחיטת אמו יהיה חלבו וגידו מותר. דלאו משום זה התיר ר"י כיון דמתיר בשחיטת אמו יהיה מותר גידו וחלבו. דאפשר דאין הלכה כר"מ בשחיטה אלא ניתר בשחיטת אמו וגידו וחלבו אסור. דסתמי דמתני' מכריעין הכי דקתני ניתר בשחיטת בלשון חכמים אומרים דסתם תנא הכי וגיד הנשה סתם דגידו אסור וכמש"ל: עוד כתב ותו דקאמר ר' יוחנן דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי ואכלו וכו' משמע דחדשים גרמו ע"כ: לכאורה קשה על זה דאדרבא משם ראיה להפך מדנקט רבינו והוציאו לחוץ דמשמע דרבי יוחנן איירי בהכי דהוא דוקא בהוציאו לחוץ. אבל אם תלשו והניחו שם מותר. ולפי ההכרח שכתב הוא שהוא ואם איתא שהיה חלבו נכשר אם נשחטה אמו לא משמע דחדשים גרמו. היה צריך דאע"ג דלא הוציאו לחוץ יהיה חייב. דחדשים גרמו ומזה משמע דדוקא משום חדשים והוציאו קודם שנשחטה אמו גורמים אבל כשלא הוציאו דניתר בשחיטת אמו אינו חייב. דאף דמר"ן בכ"מ נתן טעם להוציאו יעו"ש. מ"מ אין מזה ראיה לדברי רבינו דשאני הוציאו קודם שנשחטה אמו דבנשחטה אמו גם חלבו נכשר: אבל האמת דלא קשה דכוונת הרב המגיד כך הוא דאם דבשחיטת אמו נכשר חלבו איך אמר רבי יוחנן בשיצא לחוץ דחייב משום דחדשים לבד גרמו. והלא אם נשחטה אמו מותר חלבו משמע דחדשים אינם גורמים לבדם. אלא משום שלא נשחטה אמו ומדאמר ר' יוחנן דחדשים לבד גורמים. אלמא דס"ל דגם בנשחטה אמו נאסרו חלבו דחדשים גרמו. וטעמא דבשלא הוציאו דהוא מותר הוא כמו שכתב הכ"מ כנז"ל ודוק

דין י"ז אין מולחין החלבים וכו' כתב הרב המגיד ואם עבר ומלח נראה דעת רבינו שאין הבשר נאסר בכך שכתב למטה וכל הדברים האלו וכו' ואם נעשה לא נאסר הבשר: וקשה לי על זה דרבינו בפרק ט"ו כתב בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוט הרי זה נאסר וראיתי למר"ן בכ"מ שעשה חילוק בין זה לזה יעו"ש. וקשה לי עליו דהוא בש"ע סי' ס"ד כתב אין מולחין וכו' כדברי רבינו בכל ממש ושלא נאסר הבשר ובסימן ק"ה סעיף ט' פסק דבחלב צריך ס' לבטלו ואם כן היה לו לחלק חילוקים שעשה בכ"מ. ומכ"ש ששם פסק דגם בנמלח עם השומן והקרומים שהם מדרבנן

דין כ"א וטבח שדרכו לנקות הבשר וכ' ואם נמצא אחרי כזית וכו' הנה הרב המגיד לא כתב מהיכן יצא לו לרבינו דלהלקותו אפי' במקומות הרבה: ונ"ל שלא צריך לבאר אחר שכתב ולא פליגי כאן. להלקותו כאן להעבירו. דמשמע דלהלקותו בכזית סתם אמר דודאי דאפי' בשנים ושלשה מקומות. דמר זוטרא הוא דרצה לחלק בהכי מכשעורה במקום אחד לכזית בשנים ובג' מקומות אבל רב פפא לא שאני ליה בין במקום א' בין בג' מקומות ורבינו פסק כרב פפא לפי שאמרו והלכתא להלקותו בכזית ולהעבירו בכשעורה ובודאי שאפי' לא כתב רבינו אפילו במקומות הרבה אלא סתם בכזית הוה משמע דאפילו במקומות הרבה כיון דנמצא אחריו כזית מה ליה במקום א' מה ליה במקומות הרבה ולא אצטריך רבינו לבאר זה אלא משום דמר זוטרא קא מחלק בהכי ומוקים לה בחד גוונא לכן אצטריך רבינו לכתוב זה לומר דאין החילוק בהכי אלא כרב פפא דהחילוק בין להעבירו בין להלקותו

פרק ח' דין ו' האוכל גיד הנשה של נבלה או של טרפה או של עולה חייב שתים וכו' הנה מר"ן בכ"מ הביא קושית הרשב"א ז"ל על רבינו דמוכח בפ' גיד הנשה דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם אין איסור מוקדשין נוהג בו. ושכן פסק הרמב"ם. ובאוכל גיד הנשה דעולה פסק דחייב ב' ומאן דמחייב ב' ע"כ אית ליה בגידין בנותן טעם. וקשה דידיה אדידיה גם איני יודע דרכו בזה עכ"ל. ואנכי לא ידעתי דלמה לא הקשה עליו מנבלה וטרפה. דודאי דלמ"ד אין בגידים בנותן טעם בכל איסור לא יתחייב. שהרי שם דף ק"א על רבי שמעון דפוטר בגיד הנשה של בהמה טמאה. קא מקשה עליה בש"ס ואי אין בגידין בנותן טעם לחייב משום גיד. דהיינו דאי אין בגידין בנותן טעם ומשום הכי פטור משום טמאה. לחייביה משום גיד. אלמא דבכל דבר איסור לא יתחייב משום גיד הנשה נמי דאין בגידין בנותן טעם: ועל עיקר קושייתו נראה לי לתרץ דס"ל לרבינו כיון דבש"ס הביא אמר רב יהודה אמר רב האוכל גיד הנשה של נבלה ר' מאיר מחייב שתים וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת ומודים חכמים לר' מאיר באוכל גיד הנשה של עולה או של שור הנסקל שחייב שתים ע"כ. ואמרו שם דמאן דמחייב שתים אית ליה איסור כולל. ואם דרב ס"ל נמי הכי דלא יתחייב משום איסור השני אלא אי אמרינן דיש בגידין בנותן טעם. אם כן בין לרבנן בין לר"מ הם דלא כהלכתא דקי"ל דאין בגידין בנותן טעם. וגם לרב שהביא דבריהם הוא נמי ס"ל דלא כהלכתא. לכן רבינו פשיטא ליה דכולהו הוו כהלכתא דלא עביד רב כמו שאמרו בש"ס דמאן דס"ל דאין. בגידין בנותן טעם לא יתחייב על האיסור השני כיון דחייבה תורה על הגיד ואע"פ שאין בו טעם ג"כ יתחייב על האיסור שבא משום כולל. ולכן פסק כרבי מאיר דחייב שתים משום כולל כיון דהוא הכי ס"ל דחייב באיסור כולל וכמו שכתב הרב המגיד: וכן נראה מדברי רש"י שם שלדברי רב אתי גם למ"ד אין בגידין בנותן טעם שכתב בד"ה ור"י לית ליה איסור כולל וכו' ואע"ג דר"ש נמי שמעינן בעלמא דלית ליה כולל וכו' אפ"ה אליביה