לבב דוד קעג

לאו לאיברים עומדת ואיסורם בהדי הדדי קא אתו

אבל כיון שהביאו ודאי דרבינו לית ליה איסור מוסיף בהאי ושפיר כתב טעמא דנטרפה בנטילתו הוא דבהדי הדדי קא אתו דבהמה לאו לאיברים עומדת וא"כ טעמא דהתולש חלב מן החי ואכלו דלוקה שתים לאו משום דהוא איסור מוסיף. אלא משום דאמ"ה חל על החלב וכמו שכתבתי בדיבור הקודם. וכמו שכתב הוא ג"כ בדיבור הקודם

דין ח' עצם שנשבר וכו' הרי זה מותר ע"כ. נראה ממה שכתב מותר דהוא קאי אאבר וכן נראה מדברי הרב המגיד שכתב יש אבר ששבירתו טורפת הבהמה וכו'. וכאן נזכר מה שהוא באבר לבד באיברים שאינן טורפין ע"כ: אבל ל קשה למה כתב ואם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור והלא כיון דברייתא איירי בשיצא לחוץ ועלה קתני אם עור ובשר חופין את רובו מותר: ואנכי איש צעיר לפי קוצר דעתי נראה לי דרבינו מפרש הברייתא לענין טרפיות הבהמה ונקט רבינו מותר כלשון הברייתא דקתני מותר. וס"ל לרבינו דלענין טרפיות הבהמה דאם היה עור ובשר חופין את רובו כשרה הבהמה אבל לענין האבר עצמו כיון שיצא השבר לחוץ האבר אסור דלא יהא עדיף מבשר המדולדל דפשיטא ליה לרבינו דכיון דיצא העצם לחוץ אינו יכול לחיות עוד ואסור האבר: והנה רבינו סתם דבריו במה שכתב רוב העובי של עצם הנשבר ורוב הקף השבר וראיתי לכתוב מה שנלע"ד לפי מה שראיתי כתוב בתוס' ובהרא"ש ובטור ובב"י ז"ל: והנה כתבו התוס' בד"ה רוב עוביו ואמרי לה רוב היקפו זמנין דמשכחת לה זה בלא זה שאין העצם עגול לגמרי אלא מרחיב מצד א' ומיצר מצד א' ע"כ. ופשט דבריהם דלכאורה קשה והלא שיעור א' הוא ובמאי פליגי דלהכי פירשו דזמנין אינם שוים כגון דמרחיב מצד א' ומיצר מצד אחר דאין שוה רוב עוביו של מקום הרחב לרוב ההיקף כשאתה מקיף עליו חוט על כולו דמ"ד רוב עוביו העיקר הוא כשיהיה הבשר חופה את רוב מקום הרחב. ומ"ד רוב היקפו העיקר רוב הקף כולו והנה לפעמים כשיהיה מקום המיצר אינו מיצר והולך הרבה יהיה רוב עוביו יותר מרוב היקפו ואם יהיה המצר הולך הרבה יהיה רוב היקפו יותר מרוב עוביו ופעמים יהיה חומרא לזה וקולא לזה ופעמים יהיה קולא לזה וחומרא לזה ולהכי אמר רב פפא הילכך בעינן רוב עוביו ורוב היקפו ובזה ביאר בטוב הרא"ש ז"ל דלפי העצמות אנו עושין החומרא דאם הולך ומיצר הרבה דאז רוב הקיפו הוא יותר מרוב עוביו. אזי עבדינן החומרא דבעי רוב הקפו נמי וכשהוא מיצר מעט דאז רוב עוביו יותר מרוב הקיפו עבדינן החומרא דבעינן רוב עוביו

והטור ג"כ הולך לדרך זה אלא שנקט בדבריו בשינוי וכתב ז"ל ואם בשר החופה הוא בצידו הרחב אז רוב עוביו יותר מרוב הקיפו ואם במקום שמיצר והולך אז רוב הקיפו יותר מרוב עוביו הילכך בעינן לעולם תרוייהו ע"כ. וכוונת דבריו כך הוא שאם בשר החופה בצד הרחב אזי רוב עוביו הוא מכוסה יותר מרוב הקיפו המגולה שבמקום הצר שהוא מגולה לא יהיה בכללות העצם שרוב ההיקף הוא מכוסה ואם במקום שמיצר והולך הוא בשר החופה אזי רוב היקפו הוא מכוסה יותר מצד המגולה שהוא הרחב שבאותו. מקום לא נתכסה רוב עוביו לכן עבדינן לעולם תרוייהו דהיינו שיהיה במקום המכוסה יהיה בו רוב עוביו ורוב הקיפו דהיינו שאם הוא במקום הרחב אע"פ שנתכסה רובו שהוא רוב העובי צריך שיהיה גם כן מכוסה רוב ההקיף ואם בשר החופה בצד מקום המצר אע"פ שהוא מכוסה רוב הקיפו צריך גם כן שיהיה מכוסה גם לרוב עוביו כן נראה דברי הטור וכן נראה כוונת דברי מר"ן בפירושו לדברי הטור ז"ל יעו"ש ואח"כ ראיתי בזה פירושים אחרים ולעד"ן מה שכתבתי הוא נכון ודוק

דין ט' עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם וכו' משום טרפה שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו נאסר כבשר שפירש מן החי וכו'. הנה משמע שאם אכלו לוקה כמו הבשר הפורש מן החי שכתב למעלה רבינו שחייב מלקות וכיון שכן מה שכתב בדין י"א כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה והוא בחוץ הרי זה אבר מן החי ולוקה עליו. דמשמע משום אבר מן החי הוא לבד איסור של טרפה. וכן כתב מר"ן בכ"מ לקמן דין י"א. וכיון שכן זאת כוונת רבינו שאם חתכו קודם שתשחט אמו לוקה שתים אם התרו בו משום אבר מן החי ומשום טרפה. ואם חתכו אחר שחיטת אמו לוקה משום טרפה דוקא ולא משום אבר מן החי ווה מה שכתב רבינו בדין י"א וז"ל ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה הכוונה אינו לוקה משום אמ"ה דעליה קאי. אבל משום טרפה ודאי דלוקה ומה שהשיג הראב"ד ז"ל וז"ל ועם כל זה מה צורך הואיל ויש בו לאו דטרפה זאת אינה השגה דאשמועינן דאינו לוקה משום אמ"ה נמי ואם ס"ל ודאי דאינו לוקה שתים הרי נפקא מינה דאם משום אמ"ה אע"פ שאין בו כזית בשר אם גידים ועצמות משלימין לכזית לוקה אבל משום טרפה בעי כזית בשר ואין הגידים והעצמות מצטרפין. אבל מר"ן בכ"מ בד"ה הוציא וכו' כתב דנפקא מינה לענין אם התרו בו משום אמ"ה ולא משום טרפה וכו' יעו"ש. ותמהני כיון דהוא ס"ל דתרי איסורי אית ביה כמו שכתב בדיבור שאחר זה אמאי לא תירץ כמ"ש דאינו לוקה משום אמ"ה נמי אבל ה"ה כתב דאיסור זה אין בו מלקות ומפרש דמה שכתב רבינו ואם נחתך אחר שחיטה האוכלו אינו לוקה משום דאין לוקין משום זה שיצא חוץ למחיצתו דמפרש לדברי רבינו של' בינו דוקא יעוש"ב בדין י"א ומ"מ מודה ואזיל לדברי רבינו דאם חתכו קודם שחיטה והוא בחוץ הרי הוא אבר מן החי: אבל ראיתי להרב לח"מ ז"ל שכתב וקצת תימא דלעיל אמר עובר שהוציא את ידו וכו' נאסר אותו אבר וכו' בין שחתכו קודם שתשחט וכו' עד אמרו אסור משום טרפה כלומר איסור מיהא איכא אבל לא מלקות וכמו שפירש ה"ה משמע דאפילו חתכו קודם שתשחט אמו אין שם מלקות וצ"ע עכ"ל. ואני אומר דאין כאן תימא דכוונת רבינו בין שחתכו קודם שתשחט אמו דהאבר אסור משום שהוא בכלל איסור שיצא ממחיצתו. ואח"כ ביאר שאם חתכו קודם שחיטה והוא בחוץ הרי זה לוקה עליו משום אמ"ה לבד איסור שיצא ממחיצתו. דאפילו לדברי הרב המגיד דמפרש דאין לוקין על איסור זה הרי מ"מ איסורא אחרינא איכא ודוק: