לבב דוד קע

דמה דקמ"ל רב דאכל צפור בחייה בכל שהוא הוא לענין איסור נבלה דחייב בכל שהוא. דהוא לכ"ע חייב ולא נחלקו רבי ור"א בר"ש אלא לענין אמ"ה. ורבינו פסק כר' דפוטר משום אמ"ה. דבהמה לאו לאיברים עומדת משום נבלה דווקא ורבינו אזיל לטעמיה דסובר בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת כדלקמן בפ"ה ומה שאמרו בהמה בחזקת איסור עומדת לאו משום אבר מן החי וכמו שפירש"י בביצה דף כ"ה אלא כמו שפירשו התוס' שם דהוא בחזקת שלא נשחטה ומשום איסור שאינה זבוחה דרחמנא אמר תזבח ואכלת שחוט ואכול

וראיתי להלח"מ ז"ל שכתב שהסוגיא דהיא נראית דטעמא דרב משום אבר מן החי דאי משום נבלה מאי קא פריך מהא דאמר רב אכל צפור חי וכו'- דאי משום נבלה ליכא קושיא. ואמר וכי תימא דמקשה דהא בנבלה נמי כתיב אכילה וכו' ולא בעינן כזית. זו אינה קושיא דודאי ע"כ כיון שהיא שלמה וכו' א"ו כיון שהיא שלמה לא בעי כזית וכו' דלא איירי בשלמה ע"כ. ודבריו אלה קשים אצלי דאי משום שלמה גם במיתתה יהיה בכל שהוא כיון דהאיסור דבחייה הוא משום נבלה והיא שלמה גם במיתתה איסור נבלה והיא שלמה ג"כ. ואיך אמר דאם לא כן היאך מתיישבת ההיא מימרא גופה וכו' דמשמע דמטעם שלמה מתיישבת והרי אינה מתיישבת. דבמיתתה נמי איירי בשלמה וכן להדיא בדברי רבינו שכתב ואם אכלו וכו' ואף ע"פ שאין בכולו בשר וכו'. וכן נראה מדברי רש"י שכתב אבל לאו דנבלה לא מחייב משום בריה וכו' אלמא דבמיתתה נמי דאכלו כולו וזה פשוט דהוא כך דליכא ביניהם אלא דזה אכלו בחייה וזה במיתתה: עוד כתב ותו קשיא וכו' ואמאי כתב רבי' דבכל שהוא חייב ודאי שזה תקשה. וכן תקשה הקושיא השנית כיון דאוקמו לבחייה בבשר גידים א"כ לבמיתתה דבעי כזית הוא כזית בשר בעינן. וזה דלא כדברי רבינו דכתב דבחייה בכל שהוא ובמיתתה כזית בשר גידים ועצמות. אבל הרב ז"ל תלה הקושיא השנית ממה שכתב רבינו לקמן בפרק זה דהעצמות והגידים אינן מצטרפין לכזית משום נבלה: וזה תימה דלא הקשה מדברי הש"ס והקשה עליו מדבריו שאם מדבריו לבד יכול הדוחה לדחות דשאני אכלו כולו משאכל כזית לבד. אבל מהש"ס ודאי קושיא דגם באכלו כולו בעי כזית בשר. מדאוקמו לבחייה בבשר וגידים ועצמות א"כ במיתתה דאמר בכזית הוא כזית בשר

ועוד קשה מה שאמר וכי תימא שאני הכא דכיון דכולו שלם עדיף טפי ומצטרף לכזית. דאיך שייך לומר כך והלא מהש"ס משמע דגם בכולו שלם בעי כזית בשר וכדכתיבנא: ועוד קשה על דבריו שאמר אח"כ מ"מ קשה לזה מסוגיא דגמרא דמוקי ברייתא דפלוגתא דרבי ור"א וכו' דמשמע דעל אבר שיש בו בשר גידים ועצמות מצטרפין ע"כ דמשמע דכוונת דבריו כך הם דאף שנתרץ שאני הכא דכולו שלם עדיף טפי ומצטרפין לכזית ואינו דומה למ"ש רבינו בפרק זה דאין העצמות והגידים מצטרפין אכתי תקשה על רבינו על מה שכתב לקמן דאין הגידים והעצמות מצטרפין דהא מסוגיא דגמרא וכו' משמע דעל אבר שיש בו בשר גידים ועצמות מצטרפין והיאך כתב לקמן דאין מצטרפין ודבריו אלו קשה להולמם דמה הלשון אומרת מ"מ קשה דאין זה ענין לוכי תימא דאמר דודאי. וכי תימא היא קיימת דשאני דאכלו כולו. ואם כן מאי ומכל מקום דאמר דמשמעות דוכי תימא דמשמע דלא. תימא הכי הרי ודאי דתימא הכי וזאת קושיא אחרת

ועוד דמאי מקשה מאבר מן החי לדברי רבינו דאיירי בכזית מן הנבלה. דשאני אבר דרבייה קרא לבדו להוסיף עליו וכמ"ש שם רש"י ז"ל: ועוד ממה דקתני חנקה ואכלה דברי הכל . בכזית ואוקימנא לרישא דאכלו חי דמה שאמר בכל שהו הוא במשהו בשר גידים ועצמות הרי משמע דחנקה בעי כזית בשר ולא מצטרפין גידים ועצמות וזה כדברי רבינו דלקמן דאין מצטרפין ולא דמי לאבר מן החי: עוד כתב הרב ז"ל וז"ל ולקושיות הראשונות היה אפשר לתרץ וכו' ורבינו פסק כן לקמן בפ"ה ואזיל לטעמיה ע"כ. וזה תימה דאף אם תאמר כך במאי יתרץ הא דכתב רבינו דאם אכלו כולו אחר שמת אע"פ שאין כולו בשר והא קתני התם בברייתא חנקה ואכלה דברי הכל בכזית וכיון דאוקימנא לדאכלו חי במשהו בשר גידים ועצמות א"כ חנקה בכזית בשר קאמר ודוק

דין ט"ז כל איסורין שבתורה וכו' והראב"ד השיג על רבינו יעו"ש וכתב הרב המגיד עליו נראה שדעתו לפסוק כלוי וכו' ואם הר"א ז"ל וכו' ולו לאו מה"ט הוא דאמר דמצטרפים ודאי לא משמע הכי דהא הוו להו שני לאוין חלוקים ע"כ. מדקאמר הכי דהא הוו להו שני חלוקים. משמע דאי אפשר לפרש דהראב"ד ס"ל כדעת התוספות שאמרו שם דטעמא דלוי דהכא מודה דאיסור חל על איסור דגלי קרא בנבלה דכתיב ואכול לא תאכלהו התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב וה"ה נמי דחייל אאיסור טמאה. דהשתא לאו לאוין חלוקים. דאם כן אמאי לא השיג עליו בראש הפרק כשכתב אינו לוקה משום נבלה וטריפה אלא משום אוכל בשר בהמה טמאה. היה לו להשיגו שם ולומר דאיסור נבלה חל על איסור בהמה טמאה. דרחמנא גלי ואכול לא תאכלוהו וכו' ומדלא השיגו כי אם הכא במה שאמר שאין מצטרפין משמע דאע"ג דאין איסור נבלה חל על איסור בהמה טמאה. אפ"ה נבלות הטמאים והטהורים מצטרפין כן נ"ל

דין י"ט עור הבא כנגד פניו של חמור וכו' כתב הרב המגיד ויש ראיה לדבריהם מחלב הקבה וכו' ויש לדחות דשאני התם שמינן טהור ולפי זה קבת הטמאה תהיה אסורה ע"כ דהיינו שאין ראיה מזה לפי שלא הזכירו אלא בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת עכ"ום ויכול הדוחה לדחות דשאני שמינן טהור ולפי זה קיבת הטמאה תהיה אסורה. אבל רבינו שכתב קיבת הטמאה נמי שמותר מפני שסובר שכל שהוא פרש מותר וכמו שכתב בדיבור שקודם זה

דין כ"א ואלו שעורותיהן כבשרן עור האדם וכו' כל אלו העורו' כשהן רכות הרי הן בבשר לכל דבר בין לאיסור אכילה בין לטומאה ע"כ. הנה אע"פ שכתב בין לאיסור אכילה בין לטומאה. אבל לענין שנעבדו אמרו בש"ס ללישנא בתרא דעולא דעור האדם אפילו הלך כדי עבודה טמא משום גזרה שמא יעשה אדם עורות אביו שטוחין וכן כתב רבינו בפ' ב' מהל' טומאת מת דין י"א. והרב לח"מ ז"ל כתב ומיהו לענין טומאת מת היה לו לחלק רבינו בהלכות טומאת מת