לבב דוד קסט

יהיה חתיכה שאין בה סימן עמו. אבל כשיהיה חתיכה שאין בה סימן עמו דאיסורו מדאורייתא. ודאי שאין להתירו מחמת הדג הטהור שנמצא. שאין לתלות בו להקל כיון שאין חתוכו שוה. ורצה לגזור גם בציר שלהם אף על פי שהציר מדרבנן גזרה צירן אטו גופן

ונראה דהכוונה דבלא דברי ר' זירא הוה אמרינן דבציר שהוא מדרבנן אע"ג דבהך חתיכה שאין בה קשקשת אסורה ולא מתירין אותה מכח הדג הטהור שעמו. הוא משום דאותה חתיכה ספק שלה מדאורייתא אבל לענין הציר שהוא מדרבנן לא אסרינן ליה מכח ספיקא דאותה חתיכה. אבל כשראה ר' זירא שאמר מריש הוה מטבילנא וכו'. דהיה מיקל בציר הוא משום דהיה סובר דבציר לא פליגי דבראש או שדרה אפי' רב הונא מודה. וכיון דשמע דפליגי גם בצירן. דגם דבדבר שהוא מדרבנן פליגי. ורב הונא מחמיר גם בצירן דבעי ראש ושדרה כמו גופן. א"כ דעתו הוא דגזרו צירן אטו גופן. א"כ יצא לנו הדין ג"כ שאם החתיכה שאין בה סימן אסורה ואע"פ שיש עמה חתיכה מדג טהור גם הציר אסור דגזרינן צירן אטו גופן. וכתב עליו הרב המגיד ואין דבריו מוכרחין. דהיינו דבשלמא התם דאם אמרינן דבעי ראש ושדרה וכשאין אלא אחד כמאן דליתיה דמי. והוה ליה כמו שאין לו סימן דאסור גם צירו אסור. כיון דחשבינן ליה כדג טמא ולא משום גזירה. אבל כאן כיון דאיכא עמה חתיכה מדג טהור. די לנו שנאסור אותה חתיכה ולא נוסיף לאסור את הציר. כיון דאית ביה חתיכה דדג טהור. דציר דדג טמא עצמו הוא מדרבנן

פרק ד' דין ב' אין אסור משום נבלה וכו' כתב הרב המגיד מפורש כספרא וכו' יצתה בהמה טמאה שאין לה טריפה ע"כ הנה מפורש דבהמה טמאה אין בה איסור טריפה דאין איסור חל על איסור. וג"כ אין בה איסור נבלה. ומה דנקט התנא טריפה משום דהיא יתרה דלהכי דרשינן הכי והוא פשוט והרב לח"מ ז"ל הבין דה"ה הביא ראיה לרבינו עמ"ש טהור מכלל נבלה בטמאה. משמע דאין איסור נבלה בטמאה והקשה דהא אוקמוה להא בנבלת עוף טהור וכו' ותו קשיא מאי מייתי ראיה מטומאה לנבלה וכו' והם דברים תמוהים דחשב על ה"ה שהבין כך. ומכ"ש דגם ממה שקתני טהור מכלל נבלה בטמאה ואוקמוה לה בנבלת עוף טמא. דטעמא דאינו מטמא. הוא כדקאמר ר' יהודה בפרק גיד הנשה משום דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. מי שאיסורו משום כל תאכל נבלה. יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמאה. וכמו. אח"כ הרב המגיד: ועוד אני תמיה עליו דאיך חשב ממה דקתני יצתה בהמה שאין לה טריפה. דמה יפרש לה חוץ מפירוש שכתבתי: ומכ"ש דרבינו ז"ל כתב בפרק א' מהלכות שאר אבות הטומאה זאת הדרשא וז"ל חלב בהמה טהורה שמתה טהור שנאמר וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו מי שאיסורו משום נבלה וטרפה ע"כ. ועוד הוסיף נבלה והיא כמו שכתבתי דטרפה דנקט התנא הוא הדין נבלה ואין לך ראיה גדולה מזאת

דין ג' האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום אוכל נבלה ואע"פ שאין בו כזית הואיל ואכלו כולו ע"כ. נ"ל שדעת רבינו הוא כיון שלא שחטו להתירו הוא בכלל נבלה ואמר שאע"פ שאין בו כזית הואיל ואכלו כולו. דהיינו דמה שלא עשו בו כדי נבלה שהוא בכזית הוא כיון שאכלו כולו הרי עבר על לאו דנבלה במה שאכלו כולו בלא שחיטה דשם זה של נבלה עבר עליו באכילתו בלא שחיטה ואין זה דומה לנבלה דמתה לכן לוקה עליו בכל שהוא אבל אם אכלו אחר שמת הרי הוא כמו שאר הנבלות דבעי בכזית ומה שאמר ואע"פ שאין בכולו בשר בכזית והואיל ויש בו כזית חייב ואע"פ שאין זה בכזית דנבלה דלא מצטרפין לכזית כמ"ש רבינו לקמן. רבינו למד זה מאבר מן החי דדינא הוא דבעי כזית מ"מ כיון שהוא אבר בפני עצמו מצטרפין עמו הגידים והעצמות וכמו שמבואר שם בש"ס דף ק"ב שתירצו אדברי רב במשהו בשר גידים ועצמות ג"כ הבא כיון שהוא בריה בפני עצמה משלימין לכזית גידים ועצמות: וכתב הרב המגיד על דברי רבינו בפרק גיד הנשה דף ק"ב אמר רב אכל ציפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית וכתב רבינו שאפי' בחיים הוא משום נבלה אבל רש"י פירש משום אבר מן החי וכן נראה מן הסוגיא ע"כ ודאי דריהטא דסוגיא הוא משום אבר מן החי מדקא פריך על רב שאמר אבר מן החי צריך כזית. ממה שאמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא אלמא דדברי רב דאמר דאכל צפור טהורה בחייה הוא משום אמ"ה וכדברי רש"י ז"ל: ואנכי איש צעיר נלע"ד דמה דמפרש לה רבינו משום נבלה דייק לה הכי ממה שאמר בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית. דמשמע הא דקא מפליג בין בחייה למיתתה הוא דווקא בענין שיעור החיוב. אבל בענין איסור הוא אחד. וכיון דבמיתתה הוא משום איסור נבלה גם בחייה הוא משום איסור נבלה: ועוד שאם כדברי רש"י ז"ל שהוא משום אמ"ה א"כ רב דאמר הכי הוא כרבי אלעזר בר"ש. וא"כ מאי מקשה עוד על דברי רב הראשונים מהאי ברייתא דפליגי רבי ור"א בר"ש. והלא במה שתירץ בקושיא מדברי רב השניים דצפור חיה. כבר תתורץ הפירכא זו ומאי פריך עוד. לכן הוא ז"ל מפרש לדברי רב שאמר דאכל צפור טהורה וכו'. דהוא משום נבלה. ופירכא כך היא מדאמר בטמאה בין בחיה בין במיתתה בכל שהוא דהוא משום שהוא בריה א"כ גם אבר מן החי דרבייה קרא לחודיה הוא משום דקפיד משום כמו בריה בפני עצמו וקשיא לדברי רב הראשונים שאמר דאבר מן החי בכזית. ותירץ לו דקפידת קרא אאבר הוא לענין דבעי כזית בהצטרפות גידים ועצמות אף ע"ג דאיכא משהו בשר דוקא: ומה דפריך עוד ת"ש נטל צפור שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר ור"א בר"ש מחייב וכו'. דהוא משמע דלענין אמ"ה פליגי. לאו דליכא עוד לאו דנבלה אלא דפליגי הוא דוקא לענין אם יתחייב עוד משום אמ"ה כיון דבבת א' אתו תרי איסורים דר' פוטר משום אמ"ה משום דלאו לאיברים עומדת. ור"א בר"ש מחייב ג"כ משום אמ"ה דלאיברים עומדת. דהפירכא דלכ"ע דמשום אמ"ה לא בעי כזית. וקשיא לרב דבעי כזית ותירץ במשהו בשר גידים ועצמות: והשתא לפי פירוש זה אתי שפיר