לבב דוד קסג

ועוד נראה לי להביא ראיה דאי אפשר לומר כמ"ש הרב המגיד דרבינו סבור דאי אפשר להתהוות בחיים דהא בגמרא לא משמע הכי. דא"כ מאי קא מקשה רב אשי אי מעלמא קא אתו לישתכחו בבית הרעי. דמאי קושיא והא אי אפשר להתהוות מחיים וגם כן על איכא דאמרי דקוקאני שרו מאי טעמא מניה גבלי. וכי לישני חולקים במציאות וכן כשאמרו והלכתא קוקאני אסירי מאי טעמא מינם ניימי ועיילי ליה באוסייה. משמע דהוא בא להורות מהיכן באו לו כיון דלא משתכחי דרך בית הרעי. לזה אמר דנכנסים לו מנחירין ולא משום דאי אפשר להתהוות ממנו. וכיון שכן מה שאמרו אחר כך תולעים דרני דבשרא אסירי דכוורי שריין איירי שהוא בין עור לבשר דמה שנכנסים לו מנחיריו הם הולכים למיעים דרך הושט. ודייק בדבריו דאמר דרני דבשרא שהוא בין עור לבשר או בתוך הבשר ממש. דמניה קא גבלי דאי אפשר לומר בהם מנחיריו קא אתו כן נ"ל

דין כ"ה ריסק נמלות וכו' ואחת משום כזית מנבלת הטמאים ע"כ. דקדק רבינו וכתב מנבלת הטמאים לומר דאינו משם נבלה ממש וכמו שכתב בפרק ד' דאין לאו דנבלה בטמאים אלא משום דאכל כזית מן הטמאים. ומה שהכריחו לרבינו לכתוב נבלה ולא כתב ואחת משום כזית הטמאים. הוא משום דבהך מימרא דריסק וכו' אמרו ואחת משום כזית נבלה. ורבינו דהוא ס"ל דאין איסור חל על איסור פשיטא ליה דלא ליהוי האי מימרא דלא כהילכתא ומפרש לה דהאי נבלה דאמר לאו משום נבלה ממש. אלא הכוונה מבשרם. ולהכי ביאר זה כאן ואמר מנבלת הטמאים דהוא כדי שנבין שזה כוונת המימרא שאמר משום הנבלה שהרי התוספות שהבינו שהוא משום נבלה ממש אצטריכו לומר דהאי מימרא כמאן דאית ליה איסור חל על איסור. או אפי' למאן דלית ליה איסור חל על איסור אמרינן נמי וכו' אבל לרבינו דאית ליה דלא חייל איסור נבלה כלל ולא שייך צירוף הוא מפרש לה דנבלה דקאמר הוא על בשר הטמאים המרוסקים ונקט לשון נבלה שהוא הפך חי שאמר בתחלה והביא אחד חי : שהוא אינו חי ממש אלא שלם. נקט במרוסקין לשון נבלה שהוא הפך חי

והשתא לא קשה מה שהקשה הרב המגיד על רבינו בפ"ד וכבר הכ"מ פירש דלאו משום שמא דנבלה אלא משום בשר שרץ טמא כי היכי דלא תקשה קושית הרב המגיד הנז': אבל מה שהביא דברי התוספות אין כוונתו שג"כ נאמר לדברי רבינו כיון שכבר כתב דמה שאמר רבינו נבלת הטמאים לאו משום שמא דנבלה. אלא משום בשר שרץ טמא. א"כ לא שייכא קושית התוספות. דהוא דהוא קמ"ל דאע"ג דעל הנמלה הוא נתחייב ה' מלקיות אפ"ה מצטרפת נמי לכזית הנמלים המרוסקים ויתחייב עוד לאו אחר ולא קא מקשו התוספות אלא לפי דעתם דחיוב נבלה הוא משום שם נבלה ממש דאה"נ תקשי ל"ל שיהא אחד חי כיון דה' לאוין היה לוקה משום המרוסקין לבד כיון שיש בהם כזית: ועוד לא שייך תירוץ התוספות לדברי רבינו. דמדברי רבינו נראה שכל הנמלות הם מין אחד. ולא הביא דברי התוספות אלא להורות לן שלפי מה שפירש הוא דלאו משום שמא דנבלה לא תקשי קושית התוספות. ועוד למדנו מדברי התוספות שהקשה עוד ול"ל חי אפי' מת נמי חשיב בריה ותירצו דלא נקט חי לאפוקי מת אלא פירוש חי שלם. דג"כ רבינו הכי מפרש שהוא כתב והביא אחת שלמה וכו' כן נראה לי: וראיתי להלח"מ שכתב בתוספות הקשו וכו' והאי קושיא ודאי ליתא לפירוש רבינו דרבינו מפרש דהנמלה השלמה היא מורכבת מהפעולות האמורות לעיל והנמלים האחרים שריסק אינם נמלים מורכבים אלא כשאר הנמלים שאין בהם אלא לאו דשורץ על הארץ וכו'. וזה תימה שהרי מדברי רבינו נראה שהנמלים כלן שוין: עוד כתב וז"ל גם כתוב כזית מנבלה דהוא לאו מבשר שרץ טמא ולא הבינותי זה דכיון דלוקה משום שרץ המים והעוף ושרץ הארץ ושאר השרצים שהזכיר רבינו מה לאו דשרץ טמא תו איכא ע"כ. ולי נראה דכיון דעל הנמלה השלמה נתחייב עליה בלי הצטרפות המרוסקין משום בריה. הוה ליה על המרוסקין כאילו מין אחר ויתחייב עליהם ג"כ בכזית. שזה הוא דבר פשוט. ואצטריך לאשמועינן דאע"ג דליכא כזית בהם אלא בהצטרפות הבריה. והבריה כבר נתחייב עליה לבד. אפ"ה מצטרפת עם המרוסקין לכזית כדי שיתחייב עליהן דהשתא מיהא היא השלימה לכזית. דאף ע"ג דכמין אחר היא. הרי דינא הוא דכל השרצים מצטרפין זה עם זה. ואתו דברי הכ"מ על נכון ודוק

פרק ג' דין ב' חלב האדם מותר באכילה וכו' דבש דבורים וצרעים מותר וכו' כתב הרב המגיד ורבינו פסק כסתם מתניתין דמכשירין וכטעמא דברייתא ודחי לה לדרב שישת וסבירא ליה דמי רגלים של חמור מותרין כנזכר פ' ע"כ. משמע מזה דכיון דלא מתמצי מגופן אע"ג דהוא יוצא מגוף הטמא מותר דאי דחיא לה לדיוקא דרב שישת דרצה לדייק ממתני' דמי רגלים אסורים ואע"ג דלא מתמצי מגופן מדיוקא דמתני' דקתני היוצא מן הטמא ולהכי הוא טעמא דמי רגלים של חמור שמותרין

וקשה דהא בפרק ד' נראה מדברי רבינו דטעמי' דמי רגלים משום דהוא כמו הפרש

ונ"ל לתרץ דודאי דלפי דיוקא דרב ששת יהיה אסור גם הפרש כיון שהוא יוצא מן הטמא ולהכי רב שישת אסר המי רגלים אע"פ שהוא כפרש ולהכי קא מקשו עליה בש"ס מתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופו ואין ממצות אותו מגופו. שאם כדברי רב ששת שדייק הכי ממתניתין יהיה אסור אע"פ שאין ממצות אותו מגופו וכ' שאדחייא דיוקא דרב ששת ממתניתין להכי בשהביא בפ"ד דין דעור הבא כנגד פניו של חמור מותר כמו הפרש. דזה ודאי דלא כדיוקא דרב שישת דהיוצא מן הטמא . אמר וכמו מי רגלים של חמור . דהיינו דאז לא צריכי לטעמא דלא מתמצי מגופו אלא משום הטעם דהם כפרש דלא עדיפי מעור הבא כנגד פניו של חמור

אבל הרמב"ן ז"ל דס"ל כרב שישת דמי רגלים של חמור אסורים דאע"ג דלא מתמצי מגופו כיון דיצא מן הטמא טמא. ואפ"ה ס"ל דעור הבא כנגד פניו מותר. משום שהוא פרש בעלמא. הוא משום דמי רגלים של חמור אכלי ליה אינשי ומעלו לירקונא לא מקרי פירשא בעלמא כן נ"ל

שם ומקיאין אותו בכוורת כדי שימצאו אותו לאכול