לבב דוד קסא

אפשר דהוא טהור והיוצא ממנו טמא: ועל פי הדברים האלה תו לא קשה מה שהקשה עוד הרב לח"מ ואמר ואפי' לפי מה שתירץ ה"ה לדעת רבינו וכו' ולא ניחא ליה למימר כדכתיבנא דהברייתא לפי מאי דס"ד היא מכחשת כלל זה. אלא הוא סובר דכלל זה א"א להכחישו לא לתנא לפי מאי דסליק אדעתיה ולא לפי האמת. וא"כ קשה מה שהקשיתי ע"כ. דהרב המגיד הוא איירי דוקא על הך ברייתא שלא הזכירה הבשר אבל על הברייתא שהזכירה הבשר מפרשינן לה כמו שפירשתי לה דהיינו שאם אנו אומרים ולא אוציא הבשר הכוונה שאז אין אומרים במיעוט של זה דהוא למעט חלבו. דזה אי אפשר כיון שבשרו אסור היוצא מן הטמא טמא. ונדרוש למיעוטא דזה לדבר אחר: עוד הקשה הרב ז"ל על דברי הרב המגיד וז"ל עוד קשה מה שכתב הרב המגיד בשרו יוכיח דאיך אפשר לומר כן דנימא דבשר גופיה ליתי מק"ו מבהמה וכיון דאיכא למימר היא גופה תיתי מק"ו איך תוכל לומר יוכיח ע"כ: ב"ל דלא קשה כלל דודאי דאם היה דבשר מותר וכמו דברי הרמב"ן שהביא דבריו הר"ן ז"ל. דמפרש להברייתא של ת"כ דמה שאמרו על הבשר ואין בו לא העשה על אכילתו. לאו למימרא דאיסורא איכ אלא דאפילו איסורא ליכא. ונתן טעם לזה דכיון שאין טעון שחיטה ליכא משום אבר מן החי. דמשמע מזה דהברייתא שהביאו בפרק אף ע"פ לא בא אלא להתיר חלבו ודמו אבל הבשר ודאי דמותר שכך היה מבין דברי החולקים על רבינו. על זה אמר מעיקרא דאם היה בשרו מותר מה צורך היה להשמעינו דמו וחלבו. והיאך יהיה טהור והיוצא ממנו טהור. ועוד אמר שאם כן הוא דמהברייתא דת"כ הוה משמע דמותר גמור. והאי ברייתא שהביאו בפרק אף ע"פ הוא להתיר חלבו ודמו. א"כ כשהיה דורש קל וחומר מבהמה וכו' לימא ליה בשרו יוכיח. דהא הכי משמע מהברייתא דת"כ כמ"ש: הן אמת שמדברי הרמב"ן שהביא הר"ן נראה דטעמי' דהרמב"ן הוא כיון שהעלו בש"ס דחלב ודם שרו לגמרי ואפילו מצות פרישה אין בהם גם בשרו כשהוא חי מותר לגמרי. דאם איתא דבשר אסור היאך יהיו חלב ודם מותרים. והלא כלל גדול כל היוצא מן הטמא טמא. דודאי לפי זה מה שאמר והברייתא כפשטה מסייעת לדברי רבינו וכו' לאו סייעתא היא. דלא אמר כן שהבשר מותר. אלא אחר שהעלו דחלב ודם שרו לגמרי א"כ שהבשר מותר. וכאשר רצו בברייתא לומר שהחלב אסור גם כן הבשר טמא וכאשר נתמעט החלב גם כן הבשר נתמעט. זה כוונת הרמב"ן ז"ל. ועל מ"ש אח"כ וז"ל ואפשר לדבריהם וכו'. דהיינו דלא אמרינן בשרו מותר אלא אחר שדרשו להתיר חלבו ודמו דכולם שוים. ומה שנראה מהברייתות שהבשר נתמעט מדרשא אחרת דמשמע דאין שוין. לאו הכי דודאי דכוונת הברייתות בשתי דרשות אחת למעטו מלא תעשה. והשנית למעטו גם מהעשה שכולם שוים הבשר והחלב והדם והחלב. ואף על פי ששינו הלשונות בדרשות. שבאחת נקטו הבשר והחלב ובאחת נקטו החלב והדם. לאו דווקא ועיקר הדרשות א' ללא תעשה ואחת לעשה דודאי הכל שוים. ודקדק בלשונו ואמר שכיון שבא הכתוב להתיר דמו וחלבו אף בשרו וחלבו מותר. לומר שלא אמרנו הכל שוים אלא אחר שמצינו שבא הכתוב להתיר דמו וחלבו משום דאי אפשר שבשרו אסור ודמו וחלבו מותר שהרי אית לן שהיוצא מן הטמא טמא: קשה כיון שבברייתא זאת שאמרו יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הדם ששוה בכל דהוה ס"ד שאינו טהור כמו החלב וגם כן אינו דומה לבשר כיון שהוא שוה בכל שלזה אצטריך מיעוטא אחרינא וכיון שכן כיצד נאמר אחד בא ללא תעשה ואחד לעשה. והלא אצטריך הכתוב השני בשביל הדם משום שהוא שוה בכל ולא בשבל למעטו גם מהעשה: וראיתי שם בלח"מ שכתב על דברי הרב המגיד אלו וז"ל לפי זה צ"ל ע"כ דמה שאמר בברייתא יכול אוציא את החלב ולא אוציא את הדם וכו' לאו דוקא דודאי חלב ודם שוים אלא חד קרא למעט מעשה וחד מלא תעשה וברייתא דריש להו הכי דאתא קרא לדם וחלב כלומר דאחר שנאמרו למעט עשה ולא תעשה נוכל לומר ג"כ דאתא חד למעט דם וחד חלב ולאו בדוקא ע"כ שנראה מדבריו שהבין דברי הרב המגיד שדם שוה לחלב גם בלא מיעוטא ולפי זה לא קשה מה שהקשיתי : וזה תימא דהא לפי דברי הברייתא שהוא שוה בכל ודאי שאינו כחלב וגם דברי הרב המגיד הם להדיא שאחר שבא הכתוב להתיר כחלבו ודמו הם שוים לבשר וחלב ולא אמר שדם לחלב הם שוים בלא מיעוטא נמי

דין ח' בד"א כשאכל מהן אחר מיתתן וכו' אכל אבר שלם מן השרץ אחר שמת אינו לוקה עד שיהיה בו כעדשה ע"כ. מידי עוברי בסוגיא במעילה דף י"ז ע"ב נתקשו לי דברי רבינו בהאי דכתב אכל אבר שלם מן השרץ אחר שמת אינו לוקה עד שיהיה בו כעדשה. דהא על דתני רבי יוסי בר רבי חנינה קמיה דרבי יוחנן והבדלתם וגו' פתח הכתוב באכילה וסיים בטומאה. מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה וקלסיה ר' יוחנן. קא פריך הש"ס אח"כ וקלסיה ר' יוחנן מתיבי האיברים אין להם שיעור וכו' ופחות מכעדשה מן השרץ מטמאין ואמר רבי יוחנן אין לוקין עליהם אלא בכזית. דהיינו דהא לעיל קאמר דקלסיה ר' יוחנן דהכי הוא דאכילה דומיא דטומאה ואם כן בשמנה שרצים דטומאתן בכעדשה אף אכילתן בכעדשה והכא קאמר דאפי' באבר שלם בעי כזית ותירץ לו דרבי יוחנן דאמר אין לוקי אלא בכזית לא קאי אלא אנבלות דשאר שרצים שהם טהורים מלטמא ולא שייך בהו לומר איסורא כטומאה. או כפירוש שני של התוספות דעל נבלה דבהמה קאמר רבי יוחנן דבעי כזית. ולא קאי אפחות מכעדשה מן השרץ אלא אאברים דנבלה וקמ"ל דאע"ג דלענין טומאה מהני אפילו פחות מכזית מ"מ לענין אכילה בעינן כזית דמשמע להדיא אבל בשמונה שרצים אכילתן כטומאתן וכמו שאמר לעיל וקלסיה ר' יוחנן וכיון שכן כיון דקתני ברייתא זו האיברים אין להן שיעור אפי' פחות מכעדשה מן השרץ מטמאים א"כ כיון שר' יוחנן אית ליה דשיעור אכילתן כשיעור טומאתן וברייתא קתני דאיברים של השרץ אפי' פחות מכעדשה מטמאים היאך כתב רבינו דבאברים של השרץ אינו לוקה עד שיהיה בו כעדשה והרי שיעור אכילתן כשיעור טומאתן. וכן הוא כתב לעיל מזה דשמונה שרצים שיעור אכילתן כשיעור טומאתן: וראיתי להרב המגיד שכתב פי' הסוגיא לדעת רבי' וז"ל נלמד ממ"ש