לבב דוד קס

אם נאמר שהוא ס"ל ג"כ שת"ק פליג ארבי יוסי והוא פסק כת"ק דלא בעינן ששמו חגב יהיה הדין בגם אם הוא ראשו ארוך ויש לו זנב לא בעי שמו חגב כדעת ת"ק. ומנין לו לומר דבראשו ארוך ויש לו זנב בעי ששמו חגב. דזה דלא כמאן דלתנא דבי רב הוא טמא ולתנא דבי ר' ישמעאל דגם בשאין ראשו ארוך ואין לו זנב בעי שמו חגב ולתנא דמתניתין אם נאמר כמו שכתב הרמב"ן דאפשר דדריש כדדרשי' בספרא יהיה דגם בראשו ארוך לא בעינן שיהיה שמו חגב. ואיך יסתפק בזה הרב המגיד: וראיתי להרב לח"מ שכתב וז"ל ולפירוש שני שכתב הרב המגיד דפליגי בהא פליגי ת"ק מוקי קרא דחגב לראשו ארוך ויש לו זנב בהא קאמר קרא דבעינן שיהא שמו חגב. ור' יוסי אית ליה דאפי' אין ראשו ארוך בעינן שיהא שמו חגב עכ"ל

וזה תימא דאיך שייך לומר כך דהא' לית מאן דדריש הכי ואיך שייך לומר שרבינו יסבור כך לדעת ת"ק

פרק ב' דין א' מכלל שנאמר וכו' ולאו הבא מכלל עשה עשה. כוונת דבריו הוא כיון דכתיב זאת החיה אשר תאכלו וכו' משמע אבל שאין לו סימנין אלו לא תאכלו וזה לאו הבא מכלל עשה והוא העשה אשר כתב למטה בבשר האדם ונראה דעיקר העשה הוא מדכתיב לבסוף אותה תאכלו: דהוא כמו ציווי דנקרא עשה. אבל מזאת החיה אשר תאכלו הוא בא להורות המינים אשר תאכלו. ולא כמו לשון ציווי וכן בת"כ קא מפקי לעשה מאותה תאכלו כמו שכתב הרב המגיד בראש פ"א ורבינו תפס רישא דקרא שאין דרכו לדקדק להביא ממש כיון דלא נפקא מינה לדינא. ומעתה לא קשה מה שהקשה הרב ודוק

דין ג' האדם אע"פ שנאמר בו ויהי האדם לנפש חיה וכו' ולאו הבא מכלל עשה עשה. כתב הרב המגיד והוצרך למעטו מפני שכתוב ויהי האדם לנפש חיה. פירוש דבריו כך הוא שודאי שאי אפשר לומר שאצטריך למעטו משום ק"ו שכתבו שם ומה בהמה שהקלתה במגעה וכו'. דהא אין מזהירין מן הדין דהא בשאין לה שום סימן דאתי מק"ו כתב הרב הטעם הוא לפי שכבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה. ואם כן אדם אם לא היה שנאמר בו נפש חיה אפילו איכא ק"ו ומה בהמה שהקלתה וכו'. לא היה בשר אדם בלא תעשה מכח קל וחומר זה. שאין מזהירין מן הדין אבל כיון שכתוב נפש חיה וכתיב זאת החיה אשר תאכלו הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו דודאי דלא קאי אלא על הנקרא חיה דווקא. דאי אפשר שעל כל דבר קאי קרא דא"כ אסר כל דבר שאין היתרו מבואר בתורה. וכיון שכן הרי איסור לאו הבא מכלל עשה אית ביה ולהכי מזה הוא שעשו הק"ו דכיון דאית ביה לאו הכא מכלל עשה. וכמו שכתב זה הטעם בשאין לו סימנים כלל. וזהו כוונת דבריו שכתב ואצטריך למעטו מפני שכתוב ויהי האדם לנפש חיה. ואז הוה ביה לאו הבא מכלל עשה כנז'. והוה מרבינן ליה מק"ו ומה בהמה שהקלתה וכו'. דאי אפשר לומר דמה שכתב רבינו האדם אע"פ שנאמר בו ויהי האדם לנפש חיה אינו מכלל מין חיה בעלת פרסה לפיכך אינו בלא תעשה. דהיינו שמשום זה לא שייך בשום אופן לחייבו דהרי בברייתות קאמרי דאית ביה ק"ו אי לאו דאמעיטו קרא בפירוש. שמזה מוכרח לומר שכוונת דברי רבינו לומר שאי אפשר לומר כיון דעבדינן שאין בו סימן כלל דהוא אתי מק"ו משיש בו סימן אחד. אל תאמר שמזה הטעם הוה אתי אדם נמי שאין לו שום סימן. לזה אמר שאינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה ולא אתי ככל שאר החיות בעלת פרסה. דזה הוא דאצטריך לאשמועינן אבל על הך ק"ו דעבדג בברייתות לא אצטריך לאשמועינן. כיון דהך ק"ו נסתר בפירוש. ולא אשמועינן אלא דאית ביה לאו הבא מכלל עשה. דרבינו דייק ליה ממה שהיו רוצים לעשות ק"ו מעיקרא. ואי אפשר לעשות ק"ו עד שיהיה בו לאו הבא מכלל עשה. וזה לא דברו בה הברייתות. להכי הוא ז"ל המציא לו הטעם שהוא משום דכתיב זאת החיה אשר תאכלו הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו. שודאי שכוונת דברי הרב המגיד כך הם. שאם לא כן תקשה שאיך אמר ואצטריך הכתוב למעטו מפני שכתוב ויהי האדם לנפש חיה. והלא בדברי רבינו לפי שאינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה לפיכך אין בו לא תעשה. דזה לא אצטריך הכתוב למעטו בדאי כיון שאינו ממיני חיה בעלת פרסה. ואף ע"פ שכתוב ויהי האדם לנפש חיה. אלא ודאי שכוונת דבריו שהוצרך הכתוב למעטו שהיה בא מק"ו ומה בהמה שהקלתה וכו'. וזה לא היה שייך לעשות ק"ו זה שאין מזהירין מן הדין. אלא משום שכתוב בו נפש חיה וזה משמע מפסוק שכתוב זאת החיה אשר תאכלו הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו דאית ביה לאו הבא מכלל עשה. ומזה הוא שעשו הק"ו ומה בהמה שהקלתה וכו': ומעתה לא שייכא קושית הלח"מ על דברי הרב המגיד וז"ל מיהו קשה דבלאו הכי צריך הכתוב למעטו מהק"ו שאמר שם בספרי וכו': דאין כך כוונת דברי הרב המגיד עד שיקשה עליו אלא כמו שפירשתי דבריו ואין כאן קושיא כלל: עוד כתב הלח"מ ז"ל וז"ל עוד קשה על הרמב"ן שהקשה על רבינו דהיוצא מן הטמא טמא וכו' תקשי ליה הברייתא גופא דת"כ דאמרה אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הבשר ששוה בכלי דאיך אפשר דהחלב יהיה מותר ולא אוציא את הבשר ויהיה הבשר אסור. והלא כל היוצא מן הטמא טמא ע"כ. ואני ההדיוט נ"ל דלא קשה מהברייתא גופה דהכי מפרשינן להברייתא דהיינו דאה"נ דממיעוט דזה יכולני להוציא את החלב שאינו שוה בכל אבל ולא אוציא את הבשר ששוה בכל וכאשר לא נוציא את הבשר אזי הדרינן דגם החלב לא אמעוט משום דהיוצא מן הטמא טמא ת"ל הוא טמא וכו'. דהיינו שכיון דאיכא תרי מיעוטי דגם הבשר אמעוט אזי דרשינן התרי מיעוטו שלזה אצטריך הכתוב לכתוב תרי מיעוטי. משום דאי לא כתב אלא מיעוט אחד לא דרשינן כלל משום דכיון דלא אמעוט הבשר אם כן נפל דרשא דמיעוט ראשון לחלב. אלא הוה דרשינן ליה לדבר אחר. אבל לרבינו דעביד הכי דבשר אסור בעשה והחלב מותר ודאי דתקשה ליה והלא כל היוצא מן הטמא טמא: הן אמת דלפי זה מה שהכריח הרב המגיד בדברי רבינו שכתב והברייתא הזאת כפשטה מסייעת לדברי רבינו שאם היה בשר מהלכי שתים מותר גמור מן התורה מה צורך היה לאשמועינן דמו וחלבו דהוא איירי על הברייתא שלא הזכיר הבשר אלא על דמו וחלבו דוקא דזה ודאי הכרח גמור דלמה צריך להשמעינו על דמו וחלבו כיון שבשרו מותר ודאי שהוא מותר מותר משום