לבב דוד קנח

בקושייתו על רבינו הכי כיון דהני אמוראי קא מקשו ודילמא מינא דתאו וכו' אלמא פשיטא להו להני אמוראי דתאו הוא מין חיה מוכרח שזאת היא סברת רבי יוסי דאמר דתאו הוא מין חיה ואע"ג דרבי יוסי ס"ל שהוא שור הבר והנהו אמוראי קאמרי על עזי דבאלא מ"מ בדרך דחייה הוא דקאמרי הכי על ראיית המפשיט דאמר כיון דלא קחשיב להו הנהו עזי דבאלא על זה מקשו ודילמא דקחשיב להו קרא והוא תאו הכתוב בקרא אבל מ"מ מדקאמרי הכי דילמא תאו הוא אלמא פשיטא להו דתאו מין חיה דהוא כסברת ר' יוסי דתאו מין חיה ולא כרבנן דסברי דתאו הוא מין בהמה. ולזה הקשה על רבינו למה פסק כרבנן דס"ל מין בהמה הוא כיון דהני אמוראי פשיטא להו דתאו לאו מין בהמה. ותירץ דשמא דהרב גריס ודילמא מין זמר הוא דאז לא תקשה עוד על רבינו דלמה פסק דלא כד' יוסי דס"ל דגם במתרגמינן עליה שם בהמה אכתי חיה הוא. וא"כ הני עזי דבאלא דשם שלהם הוא שם בהמה והם רצו לומר שם חיה אלמא כר' יוסי ס"ל דרבנן לא אמרי על שם דקאמרי אינשי. אלא על מה שמתרגמינן דוקא. והני אע"ג דקרו להו אינשי כשם בהמה. כיון דלא מתרגמי' עלייהו שם בהמה גם רבנן מודו דאפשר דאינהו מין חיה והוא מינהו דקחשיב קרא ודוק

דין י"ג כלאים הבא מן הבהמה וכו' ומכסין את דמו כתב הרב המגיד ושם הביאו ברייתא וכו' וידוע שאין מלקין על הספקות ע"כ. קשה לי דמדסתם רבינו משמע אפי' בצבי הבא על התישה אינו לוקה והא בסוגיא דפרק אותו ואת בנו משמע דלרבנן דאית להו שה ואפי' מקצת שה נוהג אותו ואת בנו בצבי הבא על התישה ולוקה וכן כתב רבינו בפי"ב מהלכות שחיטה דין א' ועדיפא מינה כתב שם דאפי' בת הצביה אם היתה נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה לוקה. ועוד על מה שכתב שם כנז' היתה בת הצביה הזאת נקבה וכו' הקשו עליו רבים כיון דמספקא לן אי חוששין לזרע האב למה לוקין עליו דילמא אין חוששין לזדע האב ולא הוי אפי' מקצת שה וגם הרשב"א ז"ל הקשה על רבינו על מה שכתב שם אבל העז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה. למה אסור לשחוט והא רב חסדא אמר הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור מאי טעמא שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו והביאו הכ"מ שם יעו"ש: ונלע"ד לתרץ קושיות אלו דרבינו סבור כיון דרב פפא אמר בתיש הבא על הצביה ולאיסורא דרבנן סברי דילמא חוששין לזרע האב שה ואפי' מקצת שה אמרינן ואסיר דמשמע דאיירי על הצביה ובנה דלא כדמפרש לה הרשב"א. הרי ודאי דלא ס"ל כרב חסדא דאמר שה ובנו חמר רחמנא ולא צבי ובנו דרב פפא ס"ל אי אמרינן דחוששין לזרע האב כיון דשה ואפילו מקצת שה סברי רבנן א"כ הבן הוא שה מקרי ולא קרינן עליה ולא צבי ובנו דזה לא מקרי צבי אלא שה אי חיישינן לזרע האב. דקפדא תורה שאם יהיה אחד מהם שה נוהג בהם אותו ואת בנו ולהכי כתב רבי' גם בתיש הבא על הצביה אסור לשוחטם ביום אחד דילמא חיישינן לזרע האב ולא מקרי צבי אלא דאין לוקין עליו דדילמא אין חוששין לזרע האב והוא צבי ופרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה. וג"כ נראה להדיא דרב פפא לא ס"ל כרב חסדא שהרי כתב ולמלקות רבנן סברי נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן ומלקינן ליה ורב חסדא הוא אמר הכל מודים בהיא תיישה ובנה צבי שחייב שה אמר רחמנא ובנה כל דהו. דמשמע אע"פ דלא אמרינן שה ואפי' מקצת שה. וכיון דהביאו בפרק הזרוע לדברי רב פפא אלמא כוותיה קי"ל: ומה שכתב רבינו שאם בת הצביה ילדה בן ושחט לה ולבנה שלוקה הוא דרבינו דייק הכי כיון שאנו אומרים ולא צבי ובנו היכא דאמרינן דלא חיישינן לזרע האב אצטריך האי דייוקא לומר שאף על פי שהבן יש בו מקצת ממין בהמה הוא מותר כיון דאמו צביה. דאי לאו הכי ודאי שמותר דלא אסר קרא אותו ואת בנו אלא במין בהמה. אלא מוכרח דהוה ס"ד כיון דיש בו ממין בהמה הוה אסור. להכי דייקינן ולא צביה ובנה. כיון דאמו צביה גמורה לא יחול עליו מה שאמר הכתוב שה אותו ואת בנו וגו' דמכח אמו פטרינן מאותו ואת בנו משמע אבל אם אמו היתה שמעורב בה זרע בהמה ג"כ. אם ילדה בן שבא מזרע בהמה ג"כ לוקה דלא פטרינן בכגון זה אלא כשהיא עם אמה הצביה גמורה ונראה נמי דדברי רבינו הכא לא איירי בבא מן התישה והצבי דזה ודאי מין בהמה הוא ולוקה עליו ודייקי הכי דבריו במ"ש הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה דמשמע דחיה היא הנקבה ממה שכתב עם חיה טהורה דהכי משמעות עם שאמר עם חיה טהורה דכן משמע ממ"ש שם בין מכבש עם עז בין מעז עם הכבשה. ומה שביאר שם רבינו בפי' הוא משום דהוצרך לכתוב שם היתה בת הצביה הזאת נקבה וכו' ובפי"ג שם בדין כסוי שכתב הבא מבהמה וחיה ג"כ משמע שהחיה היא הנקבה ממה שהקדים הבהמה. ובריש פ"ג מהל' י"ט שכתב ספק בהמה ספק חיה כיון שכתב ספק הרי כבר ביאר דבריו בדין אותו ואת בנו. ובפ"ט מהלכות בכורים ביאר שם רבינו משום דאיכא דנותן חצי המתנות ואיכא דפטור מכל המתנות אבל הכא לא צריך לבאר יותר דהוא מבואר שאיירי שבא מן החיה והוא ספק אם חוששין לזרע האב או לא ולכן אין לוקין עליו דאין לוקין על הספיקות כן נ"ל

דין י"ד סימני עוף וכו' עורב זרזיר שכן נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר ע"כ. כתב מר"ן בכ"מ עוד כתב רבינו וכל השוכן עם הטמאים ונדמה להם טמא ודברים אלו סותרים זה את זה וכו'

ואנכי ההדיוט נ"ל דרבינו פסק בהאי דלמינו להביא את הזרזיר משום דבש"ס דף ס"ב כשאמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן וכו' והוא שיכיר עורב. והקשו עליו והתניא עורב זה עורב למינו ר"א אומר להביא את הזרזיר. דמשמע דר"א דריש למינו להביא הזרזיר. ועלה תירצו אלא עורב וכל מין עורב אלמא דהלכתא הכי דלמינו להביא את הזרזיר. ועוד איכא ברייתא דמתניא סתמא והביאה הרי"ף. ת"ר עורב זו עורב שחור וכו' למינו להביא את הזרזיר. דמשמע דגם רבנן דרשי למינו להביא את הזרזיר : אבל על הך ברייתא אחריתי דקמייתי לה הש"ס בלישנא אחרינא. ר"א אומר לא לחנם הולך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. דמשמע דר"א לא דריש מן למינו כהנך ברייתי קאמר על אחרים אומרים שכן עם טמאים טמא עם הטהורים טהור כמאן כרבי אליעזר וכו'. דהיינו דעל הך טעמא דקתני האי ברייתא אם