לבב דוד קנד

פרק י"ט דין ג' ואם נשאת אף על פי שלא נבעלה נתחללה שכל נישואין בחזקת בעולה היא אע"פ שנמצאת בתולה ע"כ. כתב הרב המגיד ובגמרא אמרו דביאה משוה לה חללה וכתב רבינו מן הנישואין אע"פ שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה ולמד כן ממה שאמרו סתם מן הנישואין ולענין כתובה אמרו שכל אלמנה מן הנישואין היא בחזקת בעולה וכ"ש באיסור של תורה עכ"ל. פירוש דבריו כיון דבגמ' אמרו דביאה משוה לה חללה א"כ מנין לו לרבינו דאע"פ שלא נבעלה בתחלה שכל נשואה בחזקת בעולה דאימא עד דידעינן שבא עליה. על זה אמר שלמד כן ממה שאמרו סתם מן הנישואין דמשמע אע"ג שלא נבעלה איירי. דהוא ודאי משום שכל נשואה בחזקת בעולה: והכ"מ כתב ול"נ דמיתורא דמתני דקתני מן הנישואין פסולות שהיא משנה שאינה צריכה למד רבינו דהיינו לומר שכיון שנכנסו לרשות הבעל לנישואין אע"פ שלא נבעלו פסולות ע"כ. ולא ידעתי כיצד. דאם מטעם שכיון שנכנסו לרשות הבעל לנישואין אף ע"פ שלא נבעלו פסולות. לא הוי משום שכל נשואה בחזקת בעולה אלא משום דרשות הבעל גורם. ולא כן אמר רבינו אלא משום שכל נשואה בחזקת בעולה היא. דעיקר הפיסול הוא משום הבעילה וכמו שאמרו בגמרא דביאה משוה לה חללה שהביא הרב המגיד כנ"ל

דין ח' אבל כהן שבא על אחת מהשניות היא כשרה וזרעו ממנה כשרים עיין מש"ל בד"ה אבל כהן שבא על אחת מהשניות וכו' שכתב אך מאי דקשיא לי היא אמאי לא הביא המגרש את אשתו ואמר לה את מותרת ממני ואי את מותרת לכל דאמרינן דזהו ריח הגט דפוסל בכהונה והגט בטל וכו' והדין מצד עצמו הוא תמוה דמאי שנא גבי חלוצה דכי היכי דגזרו עליה שלא תנשא לכהן גזרו על ולדה וגבי ריח הגט לא גזרו כי אם עליה ולא גזרו על ולדה והדבר צריך אצלי תלמוד ע"כ. ולפע"דן שיש חילוק ביניהם לפי שהתם אינה מגורשת ועדין היא אשתו אלא שבכהן אמרו שנפסלה לו משום ריח הגט ולהכי לא נפסל זרעה. שהרי אם היתה אשת ישראל אינה נקראת גרושה וכיצד אנו פוסלים זרעה דחשבינן לה גרושה גמורה. אבל בחלוצה גזרו עליה מפני שהיא כגרושה. ואם נשאת תצא שדינה כגרושה. להכי אמרו שגם בניה פסולים מדבריהם כדין גרושה

עוד כתב הרב ז"ל עוד משכחת לה גדושה דרבנן בממאנת וכו' ותו איכא חרש שנשא פקחת וכו' ואם נתגרשו הוו גרושות מדרבנן וכו' אבל ודאי אם נתגרשו נפסלה לכהונה דומיא דקטנה עד כאן

ואני ההדיוט לפי קוצר דעתי נראה שודאי הוא שגרושה מדבריהם כמו אלו. כיון שקרו לגירושין שלהם גירושין הרי אם בא עליהם הכהן שהם חללים וזרעם מכהן חללים. ולא אצטריך רבינו לאשמועינן אלא בחלוצה דלית בה גירושין אלא משום דגזרו בה רבנן להיות אסורה לכהן כגרושה חשבינן לה כגרושה. ואם בא עליה הכהן הרי זו חללה וזרעה מכהן חללים אף על פי שלא נעשו בה גירושין כלל. ולהכי כתב אח"כ אבל כהן שבא על אחת מן השניות היא כשרה וזרעו ממנה כשרים וכו' דהיינו שלא תטעה לומר כיון שחלוצה אסורה מדבריהם דווקא ואפ"ה אם בא עליה כהן נתחללה היא וזרעה. גם השניות שאסרו ז"ל לינשא לו יהיו ג"כ כך שנתחללו הם וזרעם מכהן. לזה אמר שאלו לא אסרו אותם לכהן דווקא שאלו איסור השוה בכל הוא לכן לא נתחללו בביאת הכהן כמו החלוצה שהחלוצה אסורה לכהן דווקא. שכל מגמתו של רבינו הוא לומר שחילוק יש בין חלוצה האסורה מדבריהם לשניות. דאפי' חייבי לאוין נמי זרעו ממנה כשרים לפי שאינה מאיסורי כהונה. שכך דרכו של רבינו לבאר אפי' דמובן ממקום אחר: והשתא לא תקשה מה שהקשה הרב ז"ל בתחלת הדיבור שכתב לא ידעתי כוונת רבינו ז"ל בזה דלענין זרעו ממנה כשרין מאי איריא שניות דאיסורן דרבנן אפי' חייבי לאוין זרעו ממנה כשרים. דלא אצטריך רבינו אלא משום דכתב החלוצה שהיא מדרבנן כתב השניות דלא. משום דאיסור השוה בכל וכמ"ש: ומה שכתב הרב אח"כ וז"ל ואם כוונתו לומר דאפי' חזר ובא עליה ביאה שניה דאפ"ה הולד כשר וכו' דאכתי קשה דאמאי בביאה ראשונה לא עשאה זונה דרבנן וכו' דקא מדייק מכאן דבביאה ראשונה לא עשאה זונה דרבנן. קשה והרי הדבר מבואר בדברי רבינו בפרק דלעיל דין ד' שכתב הבא על אחת מהשניות וכו' לא עשה אותה זונה שהרי אינה אסורה להנשא לו מן התורה. דמשמע אפי' זונה דרבנן ליכא דבזונה לא גזרו רבנן. ותדע שכתב או על חלוצתו לא עשה אותה זונה והרי דבחלוצה לא עשה אותה זונה אפי' מדרבנן דהדבר מבואר בדברי רבינו דבחלוצה לית בה משום זונה. ממ"ש שכהן שבא על החלוצה הרי זו חללה וזרעה מכהן חללים דהוא דינא דגרושה ולא עבד דינא דזונה. דבעינן זונה שהיא אסורה לינשא לו מן התורה. אבל בחלוצה כיון שהם אסרו חלוצה כמו גרושה עבדינן לה כל דין גרושה מדבריהם כן נלע"ד ודוק: הלכות מאכלות אסורות

פרק א' דין א' מצות עשה לידע הסימנים שמבדילין בהם וכו' כתב הרב המגיד וביאור ענין מצות אלו בספר המצות שאנו רשאים לאכול הטהורין ולא הטמאים וכו' והרי זה כאילו באו מצות עשה על מניעת האסורות בענין הציוויי כמניעת ממלאכה בימים המקודשים וכו'

נ"ל דכוונת דבריו דעל מ"ש רבינו דמצות עשה וכו' כדי לידע המותר והאסור. דכיון שהסימנין מפורשים בתורה מאי מצות עשה בידיעת המותר. דבשלמא בידיעת האסור מצוה לידע אותו כדי לפרוש. אבל במותר מאי מצוה בידיעתו איכא מדהא אסור אחר מותר. להכי אמר דרבינו ביאר בספר המצות. שהוא שאנו רשאין לאכול הטהורין ולא הטמאים. דהיינו כדי לחייבו עשה נמי אם אכל הטמאים. דלאו הבא מכלל