לבב דוד קנא

בדרך אישות ולא יחדה ולא בפרהסיא שהוא מדרבנן דוקא ליכא עונש כרת דקרא. דלא אתא קרא לאיסור דרבנן שעתידים לאסור. וראיתי לבית שמואל בסי' ט"ז סעיף ד' שכתב משם הדרישה וב"ח אפילו בעל בצנעה מ"מ כיון דלא קיבל עונשו או עונשו מפורש בקבלה ע"כ ולא ידעתי כיצד שייך לומר כך כיון דזה גזרה דרבנן דוקא שגזרו אחר כך וכעת אין הספרים הנזכרים בידי לראות דבריהם ז"ל

דין י"ב ולא גזרו חכמים בדבר זה וכו' צריך לדעת מה שאמר ולא גזרו חכמים בדבר זה. כיון שאמר מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים אלמא שחכמים גזרו איסור בשפחה. וכיצד אמר שלא גזרו חכמים בדבר זה. ונראה דהיינו שלא גזרו יותר שלעשות אותה כמו הבא על העכ"ום דאם בפרהסייא קנאים פוגעים בו ואם יחדה לו בזנות חייב עליה משום נשג"ז

דין י"ג אל יהיה עון זה קל בעיניך וכו' ונמצא גורם לזרע קדש להתחלל ולהיותם עבדים הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה ע"כ. אף ע"פ שרבינו מוקים לקרא זה להבא על הפנויה ישראלית דרך זנות. והכא כתב שהשפחה מדברי סופרים הוא מביא ראיה שעון זה אינו קל אף ע"פ שהוא מדברי סופרים. שהוא גורם לזרע קדש להתחלל ולהיותם עבדים. ותראה שאונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה. שחמירא ליה עון זה עד שכללו בלאו דאורייתא. דהיינו שאע"פ שאינו כך לדעתו הוא ז"ל. מ"מ מכח חומר העון הזה הוא שאונקלום שכלל אותו בכלל לא יהיה קדש

דין כ' מצרית מעוברת וכו' הכתוב תלאן בלידה ע"כ. כתב ה"ה ומ"ש שם דטעמיה דר"ד משום דכתיב אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה כמ"ש רבינו ה"פ כיון דכתיב אשר יולדו דור ג' וא"א ללידה בלא אב ואם אלמא בעינן שיהא ג' לאב ואם וכל שאינו ג' לשניהם אינו מותר ע"כ. הנה לפי פירוש זה דרבינו מפרש הכי לטעמא דרב דימי דקאמר בש"ס אם כן מה שאמר בש"ס אליבא דר"ד אלמא בתר אמיה שדינן ליה. לאו בכל גוונא אלא בזה שאמו מצרית ראשונה. אבל באמו מצרית שניה אם היה אביו מצרי ראשון בתר אביו שדינן ליה וטעמא משום דהכתוב תלאן בלידה. וכיון שכן לא אתו דבריו הראשונים שאמר דסובר רבינו דכי אמר ד"ר דשדינא ליה בתר אמיה היינו דוקא כי הוי לחומרא. אבל במצרי א' שנשא מצרית שניה שדינן ליה בתר האב להחמיר והלך אחר הפחות שבשניהם. דאין זה הוא הטעם אלא משום דתלאן הכתוב בלידה

ונראה דכוונתו ז"ל לתת טעם לדברי רבינו דלמה לא יפרש דמה שאמר בש"ס אליבא דר"ד אלמא קסבר בתר אימיה שדינן ליה כפשטיה דבכל גוונא קאמר. וכמו דמפרש רש"י והרמב"ן ז"ל דמה שאמר דהכתוב תלאן בלידה. דהיינו אחר האם דהשתא דמה שאמר רב דימי הוא בכל גוונא בין להקל בין להחמיר בתר אימיה שדינן ליה. על זה אמר דסובר רבינו דכי אמר ר"ד דשדינן ליה בתר אימיה היינו דוקא כי הוי לחומרא וכו' והלך אחר הפחות שבשניהם ואי לאו הכי ר"ד הוה משמע לן כחא דהתירא דעדיף טפי. ומשום זה יפרש רבינו לטעמא דר"ד דקאמר עליה בש"ס. ה"פ כיון דכתיב אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה וא"א ללידה בלא אב ואם וכו': ואנכי איש צעיר לא הונח לי לפי זה משמעות דאמר דבתר אמיה שדינן ליה דהוא משמע דמלתא פסיקתא דהבן שדינן ליה אחר אמו וכמ"ש בלישנא קמא דבתר דידיה שדינן ליה דהוא בכל גוונא דהא אפי' לקולא אמרה: ונלע"ד דודאי דפשטא דש"ס שאמר אלמא בתר אמיה שדינן ליה שאנו הולכים אחר האם. אבל כד פריך ליה אביי מההיא דהפריש חטאת מעוברת וכו'. דהכוונה דאם בתר אמיה שדינן ליה א"כ עובר ירך אמו והוה ליה ולד חטאת וולד חטאת למיתה אזלא. ושני ליה שאני התם דכתיב אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה. דמשמע דהכוונה דאע"ג דעובר לאו ירך אמו וחשוב כולד בפני עצמו דלהכי רצה בחטאת מתכפר רצה בולדה. שאני התם דכתב אשר יולדו דהכתוב תלאן בלידה. דהיינו דלאו משום עובר ירך אמו דשדינן ליה בתר אמיה. אלא משום דהכתוב תלאן בלידה וזה לאו לידה שלישית לאמו ומינה נשמע דגם במצרי א' שנשא מצרית שניה לאו שלישי הוא. דלאו לידה שלישי לאביו וזהו דנקט רבינו האי טעמא שאמרו בש"ס על מצרית א' הוא כתבו אתרוייהו: ונ"ל דפירוש רבינו הוא מוכרח ממה שהקשו אח"כ טעמא דכתב אשר יולדו. הא בעלמא בתר אבוה שדינן ליה. אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה אמאי אין צריך טבילה וכו'. דמנ"ל בעלמא דבתר אבוה שדינן ליה. דאימא דלא אמרו עובר לאו ירך אמו אלא דלא שדינן ליה כולו בתר אמו שנקרא ולד חטאת. אבל בתר אביו ג"כ שדינן ליה ולהכי רצה בולדה מתכפר כיון דגם בתר אביו שדינן ליה והוה ליה כבהמה בפני עצמה בשעת הפרשה משום צד אביו וכמפריש שתי חטאות לאחריות. אבל לענין טבילה כיון דגם דבתר אמו שדינן ליה לא הוי חציצה דגם רב כהנא לאו קאמר דחוצץ אלא כולו. והבא כיון דבתר אמו נמי שדינן ליה לא הוי כולו ואינו חוצץ: אלא ודאי דמשמע ליה דמה שאמר דבתר אמיה שדינן ליה וקאמר עלה דבלידה תלאן הכתוב דהיינו דגם בתר אמו שדינן ליה וכמ"ש. ועל זה קא פריך טעמא דכתב אשר יולדו דאמרינן דגם בתר אמו שדינן ליה. הא בעלמא בתר אביו שדינן ליה וא"כ אלא הא דאמר רבא וכו' אמאי אין צריך טבילה וכו' והא אמר רב כהנא וכו' כולו חוצץ

פרק י"ג דין ז' טבל בינו לבין עצמו ונתגייר בינו לבין עצמו ואפי' בפני ב' אינו גר כתב ה"ה ונזכר בגמ' שבינו לבין עצמו אינו גר ע"כ. בודאי שכן נזכר בגמ' אמר ר' יהודה גר שנתגייר בב"ד הרי זה גר בינו לבין עצמו אינו גר: אבל ממה שאמר אח"כ מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר ליה ר' יהודה יש לך עדים א"ל לאו וכו' אמר ליה נאמן אתה לפסול את עצמך וכו'. משמע דאם יש עדים שנתגייר בינו לבין עצמו הרי זה גר. ואם כן מה שאמר רבי יהודה מקודם בינו לבין עצמו אינו גר דהוא לכתחלה אבל בדיעבד חד נמי כשר. וכך הבינו התוס' שם בד"ה יש לך עדים וכו' עד שהקשו אם יש לו עדים לאו בינו לבין עצמו הוא יעו"ש: ונ"ל דרבינו לא הונח לו פירוש זה