לבב דוד קנ

משום דלא ידיע מאן תקנינהו השתא דאמרינן דבפולמו' של אספייאנוס נשאו ונתנו חכמים בבגדי צבעונין איכא למימר דאז תקנום ע"כ: ואנכי איש צעיר עדיין קשה לי כיון דבש"ס קאמר הותרו והקשו עלה ותירצו עלה הוא דהותרו ומנין לו לרבינו דאז תקנינהו. ולעד"ן נראה לתרץ דרבינו דייק מה שאמרו הא עדיפא כדי להקל על כתמיהן. דמשמעות הא עדיפא דהיתה תקנה קדומה ללבוש בגדי צבעונין כדי להקל על כתמיהן. ושקלו דתקנה זו עדיפא ממה שרצו לתקן לגזור על בגדי צבעונין. דודאי כד תירצו בש"ס אין דתנן בפולמוס של גזרו וכו' אזי מוקמינן דברי הברייתא כמו שהיא שלא תקנו וכו' אלא דהמתרץ דאמר אין וכו' הוא לומר דגם על הותרו לא תקשה הותרו מכלל דאסירי. ורבינו הביא כלשון הברייתא שהיא תקנה

פרק י"ב דין א' ישראל שבעל עכ"ום וכו' : כתב הרב המגיד ומ"ש רבא בפרק הערל בגרותם אית להו חתנות בגיותן לית להו חתנות כבר תירצוה המפרשים ובודאי בגיותן כל דרך אישות איכא למימר דאיכא לאו דאורייתא ע"כ. פשט: דבריו הוא דרבינו דכתב דבכל האומות יש איסור לאו' דלא תתחתן בם כשהוא דרך אישות הוא פסק כהאי סוגיא דתירצו אלא דאורייתא אישות דרך חתנות ואתו אינהו וגזור אפילו דרך זנות. דאף דזה הוא אליבא דר"ש כיון דש"ס קא שקיל וטרי אליביה הכי הלכתא דלהכי פסק רבינו כוותיה. וכתב ומ"ש רבא וכו' דהיינו דלפי דברי רבא בגיותן ליכא לאו דלא תתחתן אלא בגרותן ואם כן ודאי דרבא לית ליה כהאי סוגיא דקאמר דבגיותן איכא לאו דלא תתחתן. ויודע דהלכה כרבא בכל מקום לזה אמר דכבר תירצוה המפרשים. ומשמע דלדברי תירוץ המפרשים לא יקשה היאך פסק רבינו הכי. והנה לפי דברי התוספות בפרק הערל דתירצו דהתם בפרק אין מעמידין אסיפא דקרא סמיך דכתיב בתו לא תקח לבנך וכו' יעו"ש. ודאי דהוא דלא כדברי רבינו שרבינו אמר דבגיותן איכא לאו דלא תתחתן וא"כ קשה מה בא לתרץ לדעת רבינו. דאע"ג דבגיותן כל דרך אישות איכא לאו דאורייתא מ"מ לאו משום דלא תתחתן דלא כדברי רבינו. ועוד דלדברי רבא בגרותן איכא לאו דלא תתחתן בם. ולדברי רבינו בגרותן ליכא לאו וגם איסור דאורייתא ליכא אלא מדברי סופרים כמ"ש בדין כ"ב: והנה כתב שם ה"ה דרבינו סובר דהך סוגיא שהביא שם דמשמע מינה דבגרותן ליכא איסור דאורייתא. פליגא אדרבא דאמר דקרא דלא תתחתן בם אגרותן קאי ואין הלכה כרבא. וכיון שכן מה לו לומר הכא ומ"ש רבא וכו' כבר תירצוה המפרשים. דמאי נפקא מינה לתירוץ המפרשים. דהא רבינו סובר דלית הלכתא כרבא. דאם כוונתו לומר דמהאי סוגיא אדברי רבא לא קשה דכבר תירצוה המפרשים. ולקמן בדין כ"ב כתב דמוכרח דסובר רבינו דלית הלכתא כרבא. הרי לפי תירוץ התו' שכתבתי לא אתי כדברי רבינו כמ"ש: ונ"ל דה"ה כוונתו במ"ש ובודאי בגיותן כל דרך אישות איכא למימר דאיכא לאו דאורייתא הוא משום בתו לא תקח לבנך ומפרש לדברי רבינו שאמר שנאמר לא תתחתן בם וכו' הוא משום ובתו לא תקח לבנך שהרי רבינו הביא כל הפסוק כולו וכדברי התוספות דהוא משום לא תקח לבנך. ובא לומר ה"ה דרבא נמי אתי כהך שתירצו אלא דאורייתא אישות דרך חתנות ואתו אינהו וגזור אפילו דרך זנות דהיינו דאישות דרך חתנות איכא לאו מדאוריית' משום ובתו לא תקח לבנך וגם דברי רבינו כוונתו משום זה. ולקמן בדין כ"ב שכתב רבינו ששבעה עממים מי שנתגייר מהם אינן אסורין מן התורה שזה שלא כדברי רבא דאמר דבשבעה עממים בגירותן איכא לאו דלא תתחתן בם על זה אמר דהך סוגיא שהביא שם שלא כדברי רבא דאין הלכה כרבא בהאי שאמר. דבגירותן איכא לאו דלא תתחתן בם

דין ד' כל הבועל עכ"ום וכו' ודבר זה הל"מ מסיני הוא. ראיה לדבר זה מעשה דפינחס בזמרי ע"כ. כתב ה"ה לתרץ השגת הראב"ד וז"ל שכל שהוא מזיד אינו צריך התראה שלא מצינו התראה אלא לחייבי מיתות ב"ד אבל זו הלכה היא ואינן רשאין אלא בשעת מעשה ולא מצינו בפינחס שהתרה בזמרי ומ"מ יראה לי שמה שאמרו גבי זמרי שהיה לו לפרוש ולא פירש הוא כשהתרה בו פינחס ע"כ. קשה לי על דבריו שאמר כיון שהוא מזיד וכו' דבזמרי היכן מצינו שהיה מזיד. והלא אמרו שם דתפשה בבלוריתה והביאה אצל משה וכו'. ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך נתעלמה ממנו הלכה וכו'. אלמא שזמרי היה שוגג. ולא מזיד ולמה יהרגהו והוא בשוגג. אלא וראי שפינחס התרה בו שאמר לו ההלכה שקנאים פוגעים בו וממשה נתעלמה ההלכה: וגם על מה שאמר ומכל מקום יראה לי שמה . שאמרו גבי זמרי שהיה לו לפרוש ולא' פירש הוא כשהתרה בו פינחס יש להשיב על זה דלאו משום התראה דפינחס הוא דאם כן אמאי בא הנס להורגו שלא כדין כיון שהיה שוגג. וכששמע שהוא אסור היה פורש. ואמאי נעשה נס הזה שלא לפרוש אלא שמוכרח לומר שהנס הוא שהיה לו לפרוש כיון שבא ברומח בידו וידע שבא והיה פורש לקום עליו להורגו לפינחס. ונעשה נס זה שלא יהרג פינחס ולא משום שהתרה בו: ונראה ודאי שומרי מזיד מקרי שודאי שאמרו לו שהיא אסורה ומה שנתעלמה מהם ההלכה לאו גם לענין האיסור. אלא לענין שקנאים פוגעים בו שלא קם אחד מהם להורגו עד שבא פינחס. ולכן נעשה נס שלא פירש כדי לקבל עונשו. ומה שמדייק ה"ח ממה שאמרו שהיה לו לפרוש ולא פירש שפינחס התרה בו. ממה שנקטו בדבריהם לשון פרישה שאם משום שבא להורגו היה להם לומר שלא קם עליו זמרי להורגו שזה בא להרוג והבא להורגך השכם להורגו אז"ל. אלא מדנקטו שלא פירש דמשמע שהתרה בו שדינא הוא שאם לא פירש הורגין אותו ואם פירש אין הורגין אותו ונעשה לו נס שלא פירש שזה בודאי משום שהתרה בו פינחס כדין ההתראה הצריכה לו

דין ו' לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד הרי עונשו מפורש בדברי קבלה וכו' שנאמר ובעל בת אל נכר ונקרא מחלל קדש ה' ע"כ. מדבריו אלו ז"ל דאיירי בדבר שהוא אסור מדאורייתא דחייב מלקות כגון שבא עליה דרך חתנות או שבעל בפרהסיא שקנאין פוגעין בו שזה הוא שכתב לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד. דמשמע שהוא מלקות שעבר על לאו דלא תתחתן בם. שודאי דקרא להכי הוא דאתא לדבר שהוא אסור מדאורייתא. אבל אם בא עליה שלא