לבב דוד קמח

לרב אדא בר אהבה בפ' נערה דף מ"ד משום דאינה בת עונשין דתיפוק ליה משום דאינה נאסרת עליו וכל דברי הבעל הם דברו הבאי יעו"ש. ולי נראה דאין מזה ראיה דודאי דעדיפא להקשות מקרא גופיה דבבת עונשין איירי קרא וא"כ למאי אצטריך נערה מלא. אבל לפי סוגיא דערכין דאמרי האומר בפיו חמור מן העושה מעשה. דאז אע"פ דקרא כתיב בבת עונשין הוא מ"מ גלי קרא ביה משום שהוציא ש"ר דחמור מן העושה מעשה ומ"ל גדולה ומה לי קטנה דלהכי אצטריך נערה מלא דיבר הכתוב. ואם הדין הוא דפיתוי קטנה אונס לא אצטריך קרא כיון דדינא הוא דאם אמר שנאנסה פטור הוא דודאי זאת ראיה לדברי רבינו כמ"ש. והדחייה שדחה הרב ז"ל הראיה הנזכר משום דאפשר דמיירי דהמוציא שם רע היה כהן שנאסרה עליו אפי' באונס. הנה לפי דברינו שכתבתי דרבינו תפס סוגיא עיקר דהוא משום ש"ר שהוציא. א"כ באנוסה אפי' מיירי באשת כהן ליכא ש"ר בזה כיון שהיא אנוסה. וכן נראה מדברי התוספות שם בפרק אלו נערות דף מ' ע"ב בד"ה הא לאו הכי וכו' והוי כמוציא ש"ר על הנערה דלא מחייב דמשמע אפילו בכהן לא מחייב

דין ו' באו עדים אחר שבגרה או אחר שבעלה בעלה וכו' ה"ז נסקלת בבית הסקילה ע"כ. וכתב ה"ה אבל באמת יש לתמוה בזה שהרי בפרש' מש"ר שהיא אחר שבעל כנזכר בפרק ג' מהל' נערה בתולה נאמר בה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וכבר הושג רבינו מזה עכ"ל: ונ"ל דלא קשה דהדבר מבואר כדברי רבי' בריית' בש"ס דף מ"ו ע"א דקתני לא אמר לעדים באו ותעידוני והם מעידין אותו מאליהן הוא אינו לוקה וכו'. אלא היא או זוממיה מקדימין לבית הסקילה. הרי לך להדייא כשבאו העדים מאליהן נסקלת בבית הסקילה. והוא מוכרח דאיירי ברייתא אחר שבעל דאם לא בעל בלאו הכי אינו חייב כמסקנא דגמרא בשם רבי יוחנן. ופסק רבינו הכי בפרק ג' מהל' נערה בתולה בדין י' ובדין י"א. וכיון שכן מאי היא התימה על דברי רבינו ממוציא שם רע שהיא נסקלת אל פתח בית אביה. שדין מוציא שם רע דוקא עד שיביא הוא העדים ולא שיבואו מאליהן ורבינו איירי הכא שבאו מאליהן כמ"ש באו עדים אחר שבגרה וכו' בין אם היה זה במוציא שם רע או בסתם. ולפי זה אין צריך גם למ"ש ה"ה דרבינו למד דין אם נבעלה בין זנותה לעדות מדין הבוגרת. דבברייתא הנז"ל הוא מבואר דאם באו העדים מאליהן מקדימין היא או זוממיה לבית הסקילה. משמע דבמקום אחד דינם ליסקל שהוא בית הסקילה ודוק

דין ט' כל הנשים שיש להם וסת בחזקת טהרה לבעליהן וכו' כתב הרב המגיד שרבינו מפרש משנתינו ביש לה וסת בדווקא מדאמרינן בסוגיא אין לה וסת אימור חזאי וכן נראה מסוגיא דפ"ק ע"כ הא דלא הביא ראיה ממ"ש התם בסוגיא אלא אי אתמר הכי אתמר וכו' לא שנו אלא שלא הגיע שעת וסתה. משמע דדוקא שיש לה וסת ולא הגיע באותן הימים. ושודאי לא נטמאת שעדין לא בא האורח. אבל אם אין לה וסת חוששין לה שמא חזאי. משום דאימא דגם באין לה וסת נמי טהורה לבעלה. ונקט הכי כדי ליפלוג ולתני בדידה אבל הגיע שעת וסתה אסורה. אלא דקשה לי מה שאמר וכן נראה מסוגיא דפ"ק. דאדרבה משם מוכח להדיא דכל אשה לבעלה היא בחזקת טהרה אפי' אין לה וסת. וכמו שאמרו שם התוס' על האי וכמו שמבואר שם בדף י"א ע"ב דקאמר שם על דברי שמואל מאי קמ"ל תנינא כל הנשים בחזקת. טהרה לבעליהן אי ממתניתין הוה אמינא הני מילי באשה שיש לה וסת אבל אשה שאין לה וסת בעיא בדיקה. דמשמע דקושטא הוא דמתני' אפי' שאין לה וסת איירי וג"כ ממה שאמרו אח"כ תניא נמי הכי בד"א וכו' דאיירי בשאין לה וסת. וכמו שהכריחו שם התוספות דמיירי כשאין לה וסת. וגם מה שנתן טעם ה"ה לדברי רבינו על קושית הרשב"א נראה לי דאין זה טעם מספיק. דאיך אפשר לומר דמשום שלא הטעה האומר ראשון. לא יתרץ קושטא מלתא דהדין כך דבאין לה וסת אסורה. דמזה אדרבה יצא לנו טעות בעיקר הדין ונימא כיון שלא תירץ לו הכי משמע דגם באין לה וסת מותרת וכמו שהכריח הרשב"א ז"ל: והנה ראיתי לרבינו שכתב בדין ט"ז שאשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק. והנה זה שלא כדברי שמואל הנז"ל. וה"ה כתב שם דסובר רבינו שהוא דוקא בעדים דלפני תשמיש. אבל עדים דלאחר תשמיש בכל גוונא בעי בדיקה. נראה דאף שאמר כמש"ל דדברי שמואל דפ"ק דאמר דאפילו באין לה וסת אין צריכה בדיקה לבעלה דלא כהאי סוגיא דדייק מינה לרבינו דמתניתין איירי בשיש לה וסת. מדקאמר אין לה וסת אימור חזאי מ"מ אתי שפיר חילוק זה בין עדים דקודם תשמיש לעדים דלאחר תשמיש לדברי רבינו בשיש לה וסת לדעתו שמחלק בין יש לה לאין לה: אלא ממ"ש לעיל וכן נראה מסוגיא דפ"ק נראה דעל דברי שמואל קאמר דהוא כוותיה ס"ל. ולהכי כתב כאן דסובר רבינו שהוא דווקא בעדים דלפני תשמיש והלא חלוקים הם דלשמואל אפילו שאין לה וסת איירי ולרבינו דוקא ביש לה וסת: ונלע"ד דכוונת ז"ל דמדקאמר על דברי שמואל מאי קמ"ל תנינא כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן. ומשני אי ממתני' הוה אמינא הני מילי באשה שיש לה וסת אבל אשה שאין לה וסת בעיא בדיקה. ולא קאמר אבל אשה שאין לה וסת לא אלא אמר בעיא בדיקה. משמע דקמשני ליה דהוה אמינא לענין בדיקה כיון דהך מתניתין הני מילי בשיש לה וסת. ולכן היא בחזקת טהרה ובאין לה וסת לאו בחזקת טהרה ואינו יכול לבא עליה עד שישאלנה אם היא טהורה. אם כן כיון שיש להסתפק שמא נטמאת יען שאין לה וסת הוה אמינא דמשום זה תבדוק עצמה שמא נטמאת ולאו אדעתה קמ"ל שמואל דלענין בדיקה לא צריכה. אלא שישאלנה דוקא כמו דאמרינן גם למתניתין דבאין לה וסת צריך שישאלנה . דנמצא דקושטא הוא דמתניתין דכל הנשים בחזקת טהרה וכו' הוא איירי ביש לה וסת. וכמו שאמר מעיקרא הני מילי ביש לה וסת. ודלא כדברי התוספות דמשוה להו דכיון שאמר שמואל באין לה וסת לא בעי בדיקה גם מתני' דכל הנשים בחזקת טהרה וכו' היא גם באין לה וסת איירי ואין צריך לשאול אותה דודאי דצריך שישאלנה אם נטמאת או טהורה היא: ומה שמחלק רבינו גם בענין בדיקה בין אם יש לה וסת לאין לה וסת וזה שלא כדברי שמואל דלשמואל גם באין לה וסת לבעלה לא בעיא בדיקה. הנה הרב המגיד שם בד"ה דרך ישראל וכו' הביא דברי הרמב"ן שנתן טעם לדברי רבינו