לבב דוד קמו

דוקא. ואם כן לפי זה אשת ישראל שנאנסה אף על פי. שמותרת לבעלה פסולה לכהונה וכמ"ש שם רבינו. וכדברי רב עמרם משם רב ששת שהביא שם בש"ס דהוא אתי גם ללישנא בתרא. ודלא כפירוש הרב המגיד שפירש דרבינו פסק כלישנא קמא. ומה שהשיג הראב"ד על רבינו הוא על מה שאמר רבינו דמשום עד אחד לוקה עליה משום זונה דס"ל דבעד אחד אינו לוקה עליה משום זונה אלא משום טומאה דהיינו שאינה נאסרת כהונה ואף ע"ג דעיקר טומאה הוא משום שהרי היא זונה כמ"ש שם רבינו. הוא מודה לו שהרי לא השיגו ס"ל דלא אמרו אלא אם יש שני עדים בטומאה. אבל אם לא היה כי אם עד א' אינו לוקה עליה כי אם משום טומאה. דבטומאה האמינה תורה לעד אחד כיון שיש רגלים לדבר אבל לא לענין דמקריא זונה ונפסלת לכהונה דבאונס בכהן דחייב עליה משום טומאה ואמרינן דזונה היא. ליתא בעד אחד דלא אמרו אלא בשני עדים דוקא דהכי איתא ביבמות בלישנא בתרא. דהיינו במה שאמר שם הכל היו בכלל אחרי אשר הוטמאה כשפרט לך הכתוב וכו' הא נתפשה מותרת מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא. הנה במה שאמר כדקיימא קיימא הוא באיסור דאחרי אשר הוטמאה. דהוא איירי ביש ב' עדים דלא מצינו שהאמינה תורה לעד אחד אלא בסוטה דוקא ולענין טומאה אבל לא לענין ליקרא זונה. והשתא אתי שפיר לדבריו ז"ל דההיא דרב עמרם לא פליגא אלישנא בתרא. וגם במה נקט בדבריו בהשגה דכל אונס בעד אחד: ועל התה הזאת נ"ל לתרץ דס"ל לרבינו כיון דבאשת כהן אף ע"פ שנאנסה לוקה עליה משום טומאה שלא כאשת ישראל. דמוכרח לומר שהוא משום שהרי היא זונה. וכיון שכן גם בעד אחד שהאמינה אותו תורה לומר שנטמאה משום דיש רגלים לדבר הרי כיון דמצינו דטומאה דאשת כהן הוא שהרי היא זונה. א"כ גם בעד א' דאמרינן נטמאה הרי טומאה שלה היא משום דזונה היא. וזהו כשאמר רבינו אע"פ שעיקר העדות בעד אחד כבר הוחזקה בו זונה. דהיינו כיון דאמרינן בעד אחד שנטמאה ודוק

פרק ב דין א עיין במשנה למלך בהך ספק דנסתפק דכתב ונראה להביא ראיה מהוא דתנן בפ' האשה רבה דף נ"ד מי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו מתה אשתו וכו'. והטור סי'. ס"ו כתב ומותר בקרובות שניה סתם משמע דמותר אף בחיי השניה ע"כ. לפי דקדוק זה משמע נמי אי לאחר מיתת הראשונה וכיון שכן ליתא להך שכתב "כ וז"ל ומיהו עדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר דשהך דמי שזינה עם אחות אשתו דאין טעם שיאסר בקרובות שניה משום דאף אם לא ישא קרובות שניה הרינוה באה לבקר אחותה ואיכא חשש זנות נמצא דבמה שנאסור אותו בקרובות שניה לא הועלנו כלום ע ומה שנלע"ד שהטור לקט דברי המשנה דקתני ור בקרובות שניה והוא אייר אח"מ השניה וסתם דבלא ביאר שאיירי אחר מיתתה שכל כוונתו לאשמועי זנות כמאן דליתיה דמי שגם לענין לאסור קרובותועי אינה אוסרת. ולא ביאר דבעי אחר מיתה משורה דרבנן. הוא משום שכבר באר באנוסת אביו ד אחר מיתתה משום גזרה דרבנן ואע"פ שזה היה ג מ"מ כיון שכבר בא עמה בקירוב בשר יצרו של אדם מתחדש עליו לעשות אף במזיד כיון שלבו גס בה ונראה שגם רש"י ז"ל ס"ל הכי שהרי כתב במתניתין דמותר בקרובות שניה וכו' דק"ל נושאין על האנוסה וכו' דמשמע דדינן שוה. וכמו התם דהוא לאחר מיתה משום גזרה ה"נ בקרובות שניה. וג"כ זה דעת הפרישה שהביא הרב למטה דאמר דקי"ל דנושאין על האנוסה ועל המפותה ואמר שמביא ראיה מכאן שלא תאסר אשתו הראשונה עליו שהרי מותר בקרובות שניה דהא בהאי מתניתין מבואר שאין הזנות אוסר אשתו עליו. ואח"כ אמר ואע"ג דכתב רבינו לעיל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתה דוקא משום גזרה דרבנן אם כן היה לנו לאסור אשתו ראשונה משום גזרה אף על גב דמדאורייתא אין הזנות אוסר אשתו עליו. ותירץ היינו דוקא לשם דבא עכשיו לישא בת אנוסתו משא"כ כשכבר נשא אשתו בהיתר מש"ה אין מוציאין אשתו ממנו משום גזרה ע"כ. דודאי תירוץ אמיתי הוא דאפי' אם היה הדין שאם כנס יוציא. בזה שכבר נשא בהתר אין מוציאין ממנו. דלזה לא תירץ דמשום דקי"ל דאם כנס לא יוציא ומכ"ש דהטור לא הזכיר זה: והנה לפי תירוצו זה בודאי ופשיטא דהוא סובר דמה שאמר דמותר בקרובות שניה הוא לאחר מיתתה דאם הוא בחייה הרי לא יחול תירוץ זה דהוא לכתחלה מותר ליקח בתה והוא איירי באשתו של זה שמותרין לו קרובות שניה דבודאי דפשיטא ליה דהתם לאחר מיתתה. ובודאי שמכל זה שכתבתי הוא מה שכתב הבית שמואל וז"ל וכתב בדרישה וב"ח דוקא אחר מיתת השניה מותר ליקח בתה ולא בחייה ע"כ דמזה מבואר שדעת הפרישה שאיירי אחר מיתת השניה: א' איברא שמדברי הנה בש"ע סימן ט"ו סעיף כ"ו. שכתב וכן כל זנות שמזנה עם הקרובות הנאסרות עליה מחמת אשתו אין אוסרין אשתו ומותר בקרובות שניה ע"כ. וציין על זה טור. משמע שדברי הטור לא איירי על תחלת דבריו דהלכה אשתו למדינת הים אלא קאי למאי דסמיך דהיינו במזנה במזיד. שממה שכתב וכן כל זנות וכו' אחר מה שכתוב בש"ע שהלכה אשתו למדינת הים וכו' שהוא בשוגג כתב הוא וכן וכו' איירי. משמע להדיא שהוא מדבר בזינה במזיד. ועוד ממה שכתב אח"כ ומיהו אם הקרובה רגילה לבא אצלו ע"י אשתו כופין אותו לגרש אשתו. וציין עליו הגהות אלפסי והוא דברי הש"ג אשר סביבות הרי"ף שהוא קאי על שזינה עם חמותו במזיד דאם היתה חמותו מרגלת לבא אצלו מוציאין אשתו ממנו וכדברי הירושלמי דעבדי עובדא הכי ואם הרב הפרישה מפרש דברי הטור כדברי הג"ה והיה עסיק לומר שלא נאסור אשתו עליו שאין הזנות אוסר אשתו עליו וכשהוקשה לו מבת אנוסתו תירץ שכבר נשאה בהתר וכו' מה יענה שמותר בקרובות שניה לכתחלה. דמוכרח לומר שהוא אחר מיתת שניה וכל כוונתו מעיקרא שאין הזנות אוסר אשתו עליו וכמו שכתבתי לעיל כן נלע"ד. אבל מה שכתב הרב ז"ל משום דלא הועלנו כלום דהרי השניה תבוא אצל קרובתה הראשונה לעד"ן שאין זה מספיק דלמעוטי תפלה עדיף

עוד כתב הרב ז"ל וראיתי לרבינו בפ' י' מהלכות גירושין דין ט' וכו' ולא ידעתי למה לא הזכיר דין זה ע"כ. ונ"ל דשם רבינו. איירי לענין גט. דאינה צריכה כתב דאשתו מותרת והכא דאיירי באיסורי ביאה