לבב דוד קמה

מצוה מדאורייתא לקנאת. להכי מפרש רבינו דמה שאמר וקנא את אשתו חובה היא מצות חכמים דווקא. וא"כ אתי שפיר דמה שאמר אלא אם כן נכנס בו רוח טהרה שמקיים דברי חז"ל: הלכות איסורי ביאה

פרק א' דין א' הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה וכו' הרב לחם משנה כתב על מה שכתב הרב המגיד בדין י"ב. שהמתעסק כגון שנתכוון לאשתו ונזדמנה לו אחותו. משמע דהאי פירושא מיקל טפי מפירוש בתרא וכו' ולכאורה קשה דכי הך פירוש בתרא נראה מוכרח בגמ' דקאמר בפרק ארבע מיתות על ההיא שמתעסק בחלבים ועריות חייב וכו' משמע אף על גב שלא נתכוון לביאה כלל ואם כן קשה לפירושא קמא ע"כ. עיין בכריתות דף י"ט דקאמר בש"ס ורבי אליעזר האי בה מאי עביד ביה מבעי ליה פרט למתעסק. מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב דאמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה אלא מתעסק בשבת פטור מ"ט מלאכת מחשבת אסרה תורה לרבא משכחת לה כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר לאביי משכחת לה כגון שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר דאתמר וכו' זה לפי גירסת רש"י ז"ל. והכוונה במה שאמר אלא דהוא תירוצא דר"א ס"ל בה פרט למתעסק בשבת דפטור. ולא ס"ל הטעם דר"נ משום מלאכת מחשבת אלא משום בה. ולפי זה מה שאמרו בסנהדרין כגון דנתכוון להגביה את התלוש וכו'. מוכרח לומר דלאו דוקא קאמר. דהא שמואל ס"ל דאפי' במתכוין לחתוך מחובר זה ועלה בידו מחובר אחר פטור דלא נעשית מחשבתו. ואם כן ר"א דמפיק ליה מאשר חטא בה עד שיתכוין למלאכה זו קאמר. פרט למתעסק בדבר אחר ועלתה בידו מלאכה זו. ואע"פ שהוא בגופו של אותו דבר אלא שמתעסק בעריות חייב שכן נהנה. ואפילו בכי האי גוונא שלא נתכוון לאיסור כגון שנתכוון לאשתו ונזדמנה לו אחותו כמו שכתב רבינו בפ"ב מהלכות שגגות. שהוא אפילו נתכוון לבעילה אלא היה דעתו להיתרא ועלה בידו איסור. ומכ"ש שלא נתכוון לבעילה כגון שהיה מתעסק עם האשה ובעלה בלא כוונה לבעילה והוא מ"ש רבינו שם בפ"ב מהלכות שגגות. אלא שהוצרך רבינו לכתוב זה כיון שהוא בגופו של דבר שהיה מתעסק בו

ולדברי התוספות שם ובשבת דף ע"ב ע"ב נראה דלשון קושיא הוא ואי למתעסק בשבת אתיא בה למה לי הרי הוא פטור מטעם מלאכת מחשבת ומשני דאיירי לרבא שכיון לחתוך את התלוש ונמצאת שהיא מחוברת ונתקיימה מחשבתו להא מיהא. אלא דסבור שהיא תלושה ולאביי כיון להגביה את התלוש וחתכה ונתקיימה מחשבתו מיהא ולא נפקא ממלאכת מחשבת. ולכך אצטריך אשר חטא בה. א"כ מה שאמרו בסנהדרין כנזכר שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר וכדשמואל וכו' לאו דומיא ממש. אלא לומר דיש חילוק בין מתעסק דעריות למתעסק דשבת אבל דמתעסק דשמואל איירי במכוין לחתוך מחובר זו וחתך מחובר אחר וכן נראה מדברי התוספות שם

דין ה' ואלו הן העריות שמיתתן בשריפה וכו' כתב הלח"מ קשה לי לפי דעת רבינו דכל דבר הנלמד בג"ש הוי ד"ס וכו' וא"כ קשיא למה לא כתב שהוא מד"ס כמ"של בפ' ב' גבי הבא על אשה דרך זנות אינה אסורה אלא מד"ס משמע דכולהו אינך הוי דבר תורה וצ"ע עכ"ל. ט"ס בדבריו אלו וצ"ל ואיסורה מן התורה ואינו מדברי סופרים וכוונת קושייתו כך כיון דאצטריך שם לומר שאינה מדברי סופרים אלא מדברי תורה. משום כיון שהזכיר בת הבת שתק מן הבת. שהרי בכתוב ממש היא וסמך לו הכתוב על בת בתו שנתבארה בתורה שהיא קרובה לו מחמת בתו וא"א שתהיה בת מותרת ובתה הבאה מחמתה אסורה כמ"ש הרב המגיד משמע דכולהו אינך דבר תורה. דבזה דוקא הוה לן לומר שהיא מד"ס ואצטריך לאשמועינן שאינה מד"ס. וכיון שאם חמיו ואם חמותו מדרשא אתיין הוה ליה לרבינו לכתוב שהם מד"ס דלאו ככל אינך: ואם כך הוא דבריו ז"ל לא קשה דלא הוצרך לכתוב אלא בדבר שהוא נראה שהוא מד"ס כתב לן שהוא מדאורייתא אבל בדבר שהוא מד"ס לא אצטריך לכותבו כיון שגילה דעתו בספר המצות שאין הדברים הנדרשים בג"ש או באחד מי"ג מדות נקראים דבר תורה אלא דברי סופרים וכמו שכתב הרב המגיד בפ"א מהלכות אישות יעו"ש

ועל אם חמותו נלע"ד דלרבינו לא מקרי מד"ס כיון דחמותו כתיבה בקרא והג"ש באה ללמדנו דג' דורות איתרבו בקרא דחמותו כמו למטה דהם שלשה דורות דג"ש גילוי מלתא בעלמא היא

דין כ"ב המקנא לאשתו ונסתרה וכו' כתב הראב"ד בהשגות דאינו לוקה משום זונה אלא משום טומאה דכל אונס בעד אחד לא קרינא ביה זונה אלא משום טומאה והכי איתא ביבמות כלישנא בתרא דרבה עכ"ל. נלע"ד דהראב"ד מודה לרבינו במה שאמר בפרק י"ח אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה וכו' שהרי היא זונה ע"כ. שהרי שם לא השיגו וכלישנא בתרא דרבה דאמר משום טומאה אין משום זונה לא דהיינו שאין לוקה עוד משום זונה. וכמו שפי' לה רבא אחר כך הכל היו בכלל אחרי אשר הוטמאה כשפרט לך הכתוב גבי אשת ישראל והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת מכלל דאשת כהן כדקיימא קיימא . דהיינו דאשת כהן אף ע"פ שנאנסה אסורה. וכמו דברי רבי' שם דלוקה עליה משום טומאה וכלישנא בתרא דרבה דמפרש לה רבינו דמשום טומאה דקאמר כיון דגם באונס איכא משום טומאה דהוא ודאי משום שהרי זונה אסורה לכהונה. דאם לא כן מאי שנא מאשת ישראל. ולהכי קאמר שם רבינו שהרי היא זונה שנאסרה גם באונס ומה שאמרו בש"ס על לישנא בתרא משום טומאה אין משום זונה לא אלמא באונס לא קרינא בה זונה. הכוונה דאין לחייבו נמי משום זונה מלבד טומאה אלא משום טומאה דכתיב ביה קרא דהוא משום זונה