לבב דוד קמד

דמפרש למתניתין דאיירי בשאין לו אשה או בנים. דאז טעמא דמתניתין הוא משום כדי לפרות ולרבות הוא דאינן שותות. שלא כפירושו במשנה דהוא מטעם ונקתה ונזרעה זרע כמו שאמרתי לעיל. והשתא לא תקשה מה שכתב המשנה למלך למאי אצטריך לדברי הירושלמי וכו'

עוד כתב הרב בד"ה ז"ל היו לו בנים או אשה אחרת וכו' ולא ידעתי מי הגיד לו לרש"י דרשב"א ס"ל כר"א ולא כחכמים ע"כ. ולי נראה משום דר"ג נקט מלתיה אדברי מתני' דפליגי רבנן ור"א דאמר מחלוקת בעקרה וזקנה אבל אילונית ד"ה לא שותות ולא נוטלות כתובה. דהיינו שאף לר"א שאמר יכול לישא אחרת וכו' מודה דאינה שותה דראויה להריון בעינן דחידושא קמ"ל דר"א אית ליה האי סברא. דלכאורה לית ליה האי סברא דא"כ גם זקנה או עקרה אע"ג דראויה לקיימה שיכול לישא אחרת וכו' מ"מ אינן ראויות לזריעה והוא קמ"ל דאיכא חילוק בין המין הראוי לזריעה להמין שאין ראוי לזריעה. והש"ס קא מותיב ליה דקתני בברייתא ואילוניות או שותות או לא נוטלות כתובה. דמזה מוכח דליכא מאן דדריש האי דרשא. דאי רבנן ואיירי שיש לו אשה או בנים. אי איתא דאיכא האי סברא לר"א. כ"ש לרבנן ג"כ דאית להו דאינהו מחמירין יותר מר"א. והשיבו תנאי היא ואנא דאמרי כי האי תנא וכו'. דהיינו שאני עומד בדבורי שגם לר"א שמיקל ואומר יכול הוא לישא אשה אחרת מודה דאיילונית אינה שותה. משום דרשב"א נקט דוקא אילונית. דמשמע אבל עקרה או זקנה שותה דמוכרח לומר ר"א היא. דאי רבנן ואיירי בשיש לו אשה או בנים וכברייתא. גם כן צריך דאיילונית נמי שותה אלא ודאי דאיירי בשאין לו בנים וכר"א דס"ל דשותות משום שיכול לישא אשה אחרת. ואפ"ה באילונית אינה שותה וכדאמרי מעיקרא דבאיילונית דברי הכל מודו. ומינה דגם לרבנן ביש לו אשה ובנים איילונית אינה שותה משום דרשא זו. ומה שפסק רבינו דלא כר"ג הוא משום דאח"כ בש"ס קא שקיל וטרי ארבנן ואמרי ורבנן האי ונקתה ונזרעה זרע מאי עבדי ליה מבעי ליה לכדתניא וכו' משמע דהכי הלכתא כרבנן ולא כרשב"א

פרק ג' דין ט' ואח"כ מביא כלי חדש שלא נעשה בו מלאכה וכו' כתב מר"ן בכ"מ ודע דאמרינן בגמ' אהא דר' ישמעאל גמר כלי כלי ממצורע וכו' ויש לתמוה על רבי' שפסק כאן כר' ישמעאל דבעי חרס חדש ובפ"ה מהלכות ביאת מקדש פסק כחכמים דמי מקוה כשרים לקידוש וצ"ע עכ"ל. על זה במש"ל וז"ל ואני תמיה בקושית מר"ן ז"ל דהא בגמ' הקשו למאן דאית ליה דטעמא דר' ישמעאל וכו' וקאמר רבא בכלי חרס כלי שאמרתי לך כבר ולפי זה טעמיה דר"י לאו משום ג"ש דכלי כלי הוא אלא משום דגלי קרא בכלי חרס וא"כ דוקא במצורע הוי מים חיים אבל בסוטה לא ורבינו פסק כרבא ע"כ. ואנכי איש צעיר לא ראיתי שום תמיהא מזה על קושית מר"ן לפי שכיון שרבי ישמעאל אית ליה במצורע דבעי חרס חדש הוא משום דכתיב אל כלי חרס על מים חיים. מה מים חיים שלא נעשתה בהן מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה. וא"כ אף לפי מה שאמר רבא אמר קרא בכלי חרס שאמרתי לך כבר שהוא כלי של מצורע. דבעי חדש שהיא סברת ר' ישמעאל. כיון שרבי ישמעאל ס"ל דמי כיור מי מעין הם כמו שאמר רבי יוחנן היה לו לרבינו לפסוק כוותיה גם במי כיור דבעי מי מעין. דלמה פסק כוותיה בהאי דבעי חדש ולא פסק כוותיה בהך דמי כיור בעי מי מעין. דודאי קושית מר"ן קושיא אלימתא היא: וראיתי להתוספת יום טוב שתירץ לקושית מר"ן זו דלרבא אפילו רבנן דרבי ישמעאל מודו בכלי דבעי חדש. ועל הכלי לבד קפיד קרא. והכא סתם תנא דחדש בעינן דאית ליה להתי"ט דהגירסא במשנה חרס חדשה. וכן גירסת רבינו בפירוש המשנה. דודאי דהשתא אתי שפיר דרבינו פסק כמתני' דהיא גם אליבא דרבנן דפליגי עליה במי כיור והותרה קושית מר"ן ודוק

דין י"א ואח"כ כהן אחד בא אליה מכהני העזרה וכו' ומביא חבל מצרי כדי להזכירה מעשה מצרים שעשתה ואם לא מצאו מצרי מביא חבל מ"מ וקושרו למעלה מדדיה כדי שלא יפלו הבגדים. כתב מר"ן בכ"מ ובגמרא בעי מניה ר' אבא מרב הונא חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה וכו' ומשמע מהכא דאפי' בצלצול קטן נמי יכול לחגרה אם לא מצא חבל מצרי ומדברי רבינו משמע דלעולם אינו חוגרת אלא בחבל: וצ"ע ע"כ: ונלע"ד דלא קשה דודאי דמה דנקט במתני' חבל מצרי הוא כמו שאמרו בירוש' שעשתה מעשה מצרים כמו שכתב רבינו והבעייא דהש"ס הוא אם עיקר הבאתו היא משום מדה במדה דאמר מר היא חגרה לו בצלצול וכו'. וא"כ הוא דוקא חבל וכיון שמביאין חבל עבדינן חבל קמצרי כדי להזכירה מעשה מצרים שעשתה או משום שמיטת בגדים. אלא אגב עבדינן לה חבל המצרי. וכיון שכן אם לא מצאו חבל אפי' בצלצול קטן סגי כדי שלא יפלו בגדיה. ופשיט ליה דעיקר הבאתו הוא משום שלא יפלו הבגדים וכיון שכן אם לא מצאו חבל מצרי לא מהדרינן יותר ומה שימצא כדי לקשור הוא עושה. ולפי זה מה שכתב רבינו מביא חבל מכל מקום. לאו דוקא חבל הוא הדין דבר שיכול לקשור בו. שהרי פירש הטעם כדי שלא יפלו הבגדים

פרק ד' דין ט' ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסולה כתב מר"ן בכ"מ משום דוכתב הכהן עכובא הוא אבל מה שפסל כהן קטן וכו' ע"כ. נראה דבא לומר דמה שכתב רבינו שנא' וכתב הכהן הוא על מיעוטא דישראל אבל על מיעוטא דכהן קטן לא כתב רבינו טעמא: וראיתי מי שכתב דטעמא הוא כיון דבעי לשמה. כמ"ש רבינו אח"כ. והנה הן אמת שרבינו כתב בפ"ג מהלכות גירושין דפיסול הקטן לכתוב הגט משום דלאו בני דעה נינהו. דנראה דמשום דאינו כותב לשמה. אבל קשה לי דלמה לא כתב חרש ושוטה נמי

דין י"ח מצות חכמים על בני ישראל לקנאת לנשיהן וכו' כתב מר"ן בכ"מ ואיני יודע למה כתב רבינו שהיא מצות חכמים והא קרא כתיב ואפשר לומר דסבירא ליה דקרא אסמכתא בעלמא ע"כ

ולי נראה דמה שאמר רבינו מצות חכמים הוא משום דעל מה שאמרו אין מקנא לאשתו אלא אם כן נכנס בו רוח טהרה. קאמר עלה כר"ע דאמר וקנא את אשתו חובה. ואם חובה מדאורייתא למה אמר אלא א"כ נכנס בו רוח טהרה. דמאי נפקא מינה כיון דהיא