לבב דוד קמב

שנשאה דקדמה שכיבת בעל לבועל ע"כ. ובגמ' וכו' ודברי רש"י אלו סותרים מ"ש במתניתין דמהתם מוכח דסריס לאו בר שכיבה הוא וכו' ודברי רש"י שבפירוש המשנה נ"ל שהם כפי הקושיא וכו' ומש"ה הקשו פשיטא ותירצו דאינו אלא וכו' קמ"ל דקדמה ע"כ. ואנכי איש צעיר קשה לי על זה דאם כוונת רש"י כך א"כ לא אתי מאי דקאמר בש"ס מ"ד מבלעדי אישך אמר רחמנא והאי לאו בר הכי הוא. אלא היה צ"ל לא בשעדיין סריס ומשום. דבר שכיבה. אבל במ"ש מ"ד מבלעדי אישך וכו' משמע דעדיין קאי האופן שאמר עליו פשיטא וא"ל דלאו פשיטא הוא משום מהו דתימא וכו'. לכן נלע"ד דמה שפי' רש"י במתני' כגון שנסתרה לאחר שנשאה נקט מלתא רוויחתא דליכא להקשות עלה משום דבעינן דקדמה שכיבת בעל לבועל אפילו דשכיבת סריס לא מקריא שכיבה. והש"ס קא פריך פשיטא הוא דאף דאיירי מתני' בשהיה סריס קודם שנשאה. משום דמ"מ שם שכיבה איכא ואינו דומה לארוסה ושומרת יבם שלא קדמה שכיבה כלל. עד שהוצרך לאוקים לה לעיל כגון שבא עליה ארוס בבית אביה. ושומרת יבם כגון שבא עליה יבם בבית חמיה. ותירץ לו מהו דתימא מבלעדי אישך אמר רחמנא והאי לאו בר הכי הוא קמ"ל. דהיינו דהיה ס"ד דבעינן דומה ממש לבועל שנתן בה שכבת זרע. קמ"ל דלמיקדם שכבת בעל לבועל הוא דאתא. דהיינו מדכתיב שכבתו. סתם ולא כתב שכבת זרעו כמ"ש בתחלה ושכב איש אותה שכבת זרע מדשינה הכתוב משמע דלא בעי דומה לו בזרע אלא בשכיבה וכן נראה מספרי בהאי קרא דמרבינן קינוי סריס מהאי קרא מדכתיב שכבתו סתם ורש"י ז"ל אין כוונתו לומר דמתני' אצטריך להכי. דהא ודאי כבר ידע ליה המקשה אלא דברי עצמו הוא להודיע לן דזה פשיטא ליה לש"ס דהכי הוא. דמשום הכי קא מקשה ומתרץ. ודייק רש"י ז"ל בלישניה קמ"ל דלמיקדם שכבת בעל לבועל הוא דאתא. דהיינו דתנא דמתניתין אצטריך להכי דלא דרשינן מניה אלא האי דרשא דוקא ולא למדרש עוד מבלעדי אישך. והאי לאו בר הכי הוא שאם כדברי הרב ז"ל שפריך פשיטא משום דאיירי בשנסתרס אח"כ וחידש לו אף בשהיה סריס קודם שנשאה ומשום דסריס בר שכיבה לא היה לו לרש"י ז"ל לומר קמ"ל דלמיקדם שכבת בעל לבועל. אלא כך היה לו לומר קמ"ל דסריס בר שכיבה הוא ואף על גב דלאו בר זריעה הוא. דזה עיקר מאי דאצטריך תנא דמתני' לאשמועינן אבל לענין דליקדם שכיבת בעל לבועל הרי כבר ידעינן לה שלהכי הוא דקא פריך פשיטא וכמ"ש כן נראה לי

עוד כתב הרב ז"ל אחר כך בד"ה וממזרת ואשת ממזר וכו' ומ"ש המותרות קאי לכל השנויים שם וכו' וסריס נמי שנשאה גיורת או משוחררת וכמ"ש למעלה ע"כ. הן אמת שפשט דברי רבינו כך כוונתו אבל מה שהקשה לעיל על דברי רש"י והתוס' דאמאי לא מוקמו למתניתין דקתני אשת סריס שותה דמיירי בכל גווני סריס ומיירי שהנשים היו מותרות להם דהיינו גיורת או משוחררת או נתינה או אחת מן הספיקות. זה קשה לאומרו דמתניתין סתמא קתני אשת סריס שותה דמשמע אשת סריס בכל גוונא איירי אפי' היא ישראלית וכשרה

דין ז' מעוברת ומניקה כתב הרב מש"ל והתוס' פירשו דלעולם ממתניתין וכו' ולא אמרינן כמו מעוברת חבירו וכו' לא ידעתי כוונתם דאליבא דמאן קיימי וכו' ואי אליבא דרבנן לעולם היא שותה דראויה לאישות כיון שבידו להחזירה ע"כ. ואני אומר שלפי דבריהם שכתבו שמצאו כך בספרי וכתבו לעיל שבתוספתא שנויה הברייתא כך. שבתחלה קתני מעוברת עצמו או מינקת עצמו ולבסוף קתני מעוברת חבירו או מינקת חבירו ולא קתני שהיה רבי מאיר וכו' משמע להם דלאו רבי מאיר היא דאפי' לחכמים כך. ומטעמא דכתב בספרי אלא דר"א ס"ל כיון דיכול להפרישה ולהחזירה אחר זמן בת קינוי היא והם כתבו אליבא דת"ק שודאי דהך דספרי אליבא דחכמים היא שיכול להחזירה אחר זמן מדקאמרי וילדה או מת הולד אינה שותה דלאו בת קינוי היתה דלר' מאיר היא אסורה לעולם כן נ"ל

דין ח' כל איש שבא ביאה אסורה וכו' ואפי' בא על ארוסתו בבית חמיו וכו' וכתב הראב"ד ז"ל בהשגות האי דלא כהלכתא משמעתא דריש פ' ארוסה ושומרת יבם. ופירש מר"ן בכ"מ מדאמרינן בריש פרק ארוסה וכו' ואם איתא דבא על ארוסתו בבית חמיו אינו מנוקה מעון למה לי קרא למעט ארוסה תיפוק לי משום דאין האיש מנוקה מעון. ואפשר לדחוק ולומר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה ע"כ. ואנכי איש צעיר ק"ל על תירוץ זה דמלבד דזה דוחק גדול דאצטריך קרא כדי ליהב טעמא אחרינא גם כן קשה דא"כ איך קאמר רבי יונתן אוציא שומרת יבם ולא אוציא את ארוסה ת"ל וכו' דאיך שייך לומר כך והא ארוסה אין המים בודקין אותה וזאת היא כוונת ההשגה של הראב"ד דהיינו דמריש. שמעתתא לא משמע דהבא על ארוסתו בבית חמיו אין המים בודקין אותה. והרב מש"ל הקשה על תירוץ מר"ן הנז' דא"כ מאי מקשו בגמרא מההיא דרבי אחא אימא דקרא תרי טעמי יהיב. אי משום ארוסה ואי משום שקדמה שכיבת בועל לבעל. ואנכי לדידי זאת אינה קושיא. דודאי דלא אמרינן כך אלא היכא דליכא לתרץ באופן אחר אזי אמרינן בדוחק תרי טעמי יהיב. אבל התם המקשה קא פריך לידע אם יש תירוץ מרווח. ותירץ לו תירוץ שפיר ויאה. דאיירי בבא על ארוסתו בבית חמיו: עוד כתב הרב ז"ל ובעיקר הקושיא שהקשה הראב"ד אני תמיה דנראה דקושיא מעיקרא ליתא וכו' והכא נמי כל שבעל ביאה אסורה בין שהוא מד"ת בין שהוא מד"ס ממעיט מקרא דונקה האיש מעון שהרי אינו מנוקה מעון ע"כ: הנה לפי מה שכתבתי בכוונת הראב"ד דהקושיא היא דאיך שייך לומר הך תנא אוציא שומרת יבם ולא אוציא את ארוסה. כוונתו גם כן כיון דתנאים אלו הם אחר מה שאסרו חז"ל ארוסה בבית חמיו. א"כ רבי יונתן דדריש תחת אישך לשומרת יבם דלא כר' יאשיה למאי אצטריך עוד לומר אוציא שומרת יבם ולא אוציא את ארוסה ת"ל וכו' דמשמע להודיע לן דגם ארוסה יצתה דמאי נפקא מינה. כיון שבאותו זמן הרי יצתה משום ונקה האיש מעון אינו צריך להודיע לן דארוסה יצתה מאשר תשטה אשה תחת אישה. אלא ודאי דפשיטא ליה דלא יצתה מונקה האיש מעון. לכך אצטריך להודיע דיצתה מאשר תשטה אשה תחת אישה: ומה שנלע"ד לתרץ להשגה זו של הראב"ד כך הוא ותחלה נדקדק בדברי רבינו במה שכתב בדין ט' עבר ונשא מעוברת חבירו ומינקת