לבב דוד קמא

הבועל אמר רחמנא דלא נשקה אותה. דהיינו אינה בת שתיה. להכי אשמועינן תנא דהיא מפסדת כתובתה דאינה בת שתיה. והבעיין נסתפק לו כיון דזאת העוברת על דת שלא קינא לה דאינה בת שתיה. אפשר אף בדליכא התראה מפסדת כתובתה דדומה לאחת שקינא לה דכיון דאינה בת שתיה מפסדת דהגורם היא דאינה ראויה לשתות ג"כ בעוברת על דת אף על גב דליכא התראה יהיה גורם לה להפסיד כתובתה מה שאינה בת שתיה. והפשטן השיב לו דבעי התראה מדיוקא דמתני' דיעביד לה קינוי . ולמאי קינוי זה מהני אם לאוסרה אבעל הרי כבר אסורה ועומדת. אלא ודאי כדי להפסידה כתובתה ואם עוברת על דת אינה צריכה התראה למה צריך האי קינוי והרי בלאו הכי מפסדת כתובתה. אלא ודאי עוברת על דת צריכה התראה. להכי צריך הכא קינוי כדי להפסידה כתובתה. ואמר בתשלום דבריו אבל לעולם דהשתיה הו"א וכו' דהיינו דלענין השתיה אי לאו דמעטיה קרא היתה שותה. ומעטיה משתיה כדי להפסידה כתובתה ועשה כל זה הרב להעמיד במ"ש וכי תימא דאצטריך לאשמועינן שלא ישקה אותה כדי להפסידה כתובתה. וסתר להא ליתא דקאמר דאם כן תפשוט מהכא דעוברת על דת צריכה התראה וכו'. ונמצא לפי זה דלא אמרינן כמו שאמר מקודם הא לאו הכי היתה שותה אף שהיתה כבר אסורה לו מקודם כדי לאוסרה לבועל. וכמו שפירשתי לה לעיל ועל זה אמר אך ראיתי להתוספות וכו' דהיינו שהכתובה אינה מן התורה וכיון שכן המפשיט דקא מפשיט מקינוי דהוא להפסידה כתובתה דהוה שמעינן מינה דעוברת על דת צריכה התראה דכוונתו דרבנן אמרי שמקנא לה כדי להפסידה כתובתה דאיך עלה בדעתו לומר כך דזאת היא כוונת התנא לאשמועינן באלמנה לכהן גדול דמקנא לה להפסידה כתובתה ולא לאסור לבועל כבעל והלא כיון דקתני עלה ולא שותות דהוא מקראי קא מפיק לה דאם הקינוי הוא כדי להפסידה כתובתה דהיינו כשלא תשתה למה צריכי קראי שלא תשתה והלא כתובה מדרבנן אלא מוכרח שהוא כדי לאוסרה לבועל כבעל וכיצד לא הוקשה לו זאת הקושיא. ולהכי ודאי שבירור של דברים דבעיקר השתיה ליכא קושיא כלל למאי אצטריך למעט עד שנפרש לה כדי לאוסרה לבועל. ואז אמרינן גם כן משום זה דבהאי שבאו שני עדי טומאה מאחר אינה שותה כדי לאוסרה לבועל. דכיון דהשתיה אינה תלויה אם היתה אסורה עליו מקודם או לאו אלא גזרת הכתוב בהך. בודאי דבהאי דבאו שני עדי טומאה מאחר לא נפקא מהך דאינה שותה גם כן כמו הך אלא דשותה אי לאו גילוי אחר. ועל זה אמר אך אם יש עדים שנטמאה עם אחר אינה שותה דהיינו שמצא לה גילוי אחר דאמר ומנה אמינא לה וכו': ומה שכתב למטה וא"ת מאי נפקא מינה מכל שקלא וטריא אם האשה שנטמאה מאחר אם היא שותה הא פשיטא דאינה שותה דקי"ל אלמנה לכ"ג וכו' אינן שותות. דמשמע דדמיא לאלמנה לכ"ג. והרי כבר כתבנו דלא נפקא מהך דלא דמיין. כוונת דבריו דעל מה שדייק לה מתחלה דאמר הא לאו הכי היתה שותה אף שכבר היתה אסורה לו כדי לאוסרה לבועל לזה סתר ליה דהשתיה אינה תלויה אם היתה אסורה עליו מקודם וכו' וכמו שפירשתי לה. אבל הוא עכשיו למטה אמר דלפי הטעם דאמרו משום דבעינן אשה הראויה לאישות ואפילו באיסורים קלים. וכ"ש זו שנטמאה שהיא אסורה לו מקרא דכתיב אחרי אשר הוטמאה. דודאי נפקא ג"כ מהך לפי טעם זה

פרק ב' דין ו' הגיורת והמשוחררת וכו' עיין כמש"ל במה שהביא דברי הירושלמי דספ"ב דסוטה. ואמר והנראה דס"ל להירוש' דוהביא האיש את אשתו הוא ריבוי לרבות ישראל שנשא גיורת שמשקה אותה. ואחר כך כתב ואני תמיה על הירושלמי הזה שאם עקביא מודה בישראל שנשא גיורת אמאי קאמר אין משקין את הגיורת דהא טעמיה הוא משום דהבעל הוא גר דאי משום דידה היו משקין מדכתיב והביא האיש את אשתו ע"כ. ואנכי איש צעיר תמיה לי דאיך אפשר לפרש דברי הירושלמי דוהביא האיש את אשתו ריבויא הוא עד שהוקשה לו זה

והלא מדקא מקשה הראב"ד ז"ל על הירוש' דמ"ש מגר שנשא בת ישראל. ותירץ דאיכא למימר משום דריבויא גופיה משמע שיהיו שניהם שוין דכתיב אליהם מיהו גר שנשא בת ישראל ממעטינן ליה מבני ישראל ע"כ. משמע מזה דבישראל שנשא גיורת הריבוי דוהביא האיש את אשתו הוא שלא להשקות אותה. דבעינן שיהיו שניהם שוין דהא דאע"ג דבגר שנשא בת ישראל אין משקין אותה. בגר שנשאת גיורת משקין אותה דעדיפא היא לרבות לה מאליהם הואיל ושניהן שוין. כ"ש לחומרא דבעינן שוין. דישראל שנשאת גיורת שאין משקין אותה דבעינן שיהיו שוין. ועוד לפי דברי הראב"ד שהביא לעיל דבספרי מפיק לה מדכתיב כי תשטה אשתו וכו' דלעקביא הגיורת היא גרועה מגר שנשא בת ישראל: ועוד דמה שתירץ ואמר ואולי משום רבנן נקט הכי דטעמייהו הוא משום דכיון שנשא גיורת משקין אותה ע"כ. דאיך אפשר לומר כך כיון דעיקר טעמא משום שהן שוין ולא משום גיורת דאדרבא הגיורת לדידה היו משקין אותה אליבא דכ"ע ולא הוה ליה לעקביא למנקט אין משקין את הגיורת דמשמע דאע"פ שהיא אשת ישראל. לכן נלע"ד עיקר דמה דאמר בירושלמי אם בישראל שנשא גיורת כבר כתיב והביא האיש את אשתו. הכוונה שאין משקין אותה דמשמע שיהיו שוין. והוי כמו דאמר בתחלה אם בגר שנשא בת ישראל כבר כתיב בני ישראל ולא גרים. דהיינו שאין משקין אותה. דעלה קאמר אחר כך אם בישראל שנשא גיורת הרי כבר כתיב והביא האיש את אשתו . דהיינו שאין משקין אותה דומיא דראשונה ואמאי קאמרי רבנן דמשקין: אבל לפי דברי הרב ז"ל דוהביא האיש את אשתו הוא ריבויא לרבות ישראל שנשא גיורת שמשקין אותה לבד דלא אתי הלשון כמ"ש. עוד קשה עליו כיון דהש"ס קאמר מה אנן קיימין. דהוא קא בעי לידע טעמא דרבנן ובמאי עסקינן. א"כ מאי קא פריך אם בישראל שנשא גיורת כבר כתיב והביא האיש את אשתו אל הכהן. דזה הוא טעמא דרבנן דקאמרי דמשקין אותה. וליכא למימר דלצדדין קאמר דמאי טעמיה דעקביא . דאם כן הוה ליה להקדים בהאי כרישא דעקביא קאמר ברישא דאין משקין. אלא דודאי דלרבנן קא שקיל וטרי דאמרי משקין והדבר מבואר מעצמו ועיין בפירוש הירושלמי בני משה

עוד כתב הרב ז"ל אח"כ ודע שראיתי לרש"י בר"פ ארוסה שכתב אשת סריס כגון שנסתרס לאחר