לבב דוד קמ

סתירה. אלא אחר שראה שנסתרו עוד ראה אותה אחר כך שנטמאת עמו ועל זה אמר דלא ידע מה בא ללמדנו דלמה יגרע מעד אחר שבא להעיד שראה אותה שנטמאת. וזה היה אחר שהעידו העדים שנסתרה שודאי שאין סברא לומר דבעי בשעת סתירה והלא תראה מ"ש בב"י בסימן קע"ח על מה שכתב הטור שנטמאת מאותו שקינא לה. כ"כ הרמב"ם וכן נראה מדברי רש"י שם. דמשמע דכן נראה מדברי רש"י דבעי מאותו שקינא לה. דמשמע דלא בעי שיעיד שנטמאת באותה סתירה דגם זה אינו להדיא אלא שנראה כך. והלא בדברי רש"י שם הוא מזכיר להדיא דבעי שקלקלה עמו בסתירתה וכן כתב בריש פרקא קמא אלא ודאי שזה א"א. אלא לפי שיכולני לפרש דברי רש"י הכי שזה העד העיד שבאותה שעה שהעידו עליה העדים שנסתרה הוא היה רואה שנבעלה לאיש באותה סתירה שקלקלה בסתירה שחשש לה הבעל. וא"כ לפי זה אינו צריך להעיד שהאיש אשר נטמאת עמו הוא האיש שקינא לה. אלא כיון שהעידו העדים שנסתרה עם האיש שקינא לה והיא קלקלה באותה סתירה מהני. ודלא כדעת רבינו דמשמע מדבריו דבעד אחד של טומאה בעי להעיד שנטמאה עם האיש שקינא לה הבעל. להכי אמר שגם נראה כן מדברי רש"י שבעי שנטמאת מאותו שקיא לה הבעל. שמה שאמר אני ראיתי שנטמאה באותה סתירה הכוונה האיש אשר קינא לה עליו בעלה. ואמר לה אל תסתרי עמו והלכה ונסתרה עמו הרי היא נטמאת עמו. שזה אינו מבואר להדיא כך בדברי רש"י אלא שנראה כך מדבריו. דפשיטא ליה למר"ן דאי אפשר לפרש דברי רש"י כפשטם דבעי להעיד שראה אותה שנטמאת באותה סתירה. דכל העיקר שהאמינה תורה לעד אחד בהאי הוא משום דיש רגלים לדבר שקינא לה בעלה עליו. אם כן בהאי דיש רגלים לדבר סגי ולא צריך שיאמר גם כן שנטמאת באותה סתירה כן נראה שדעת מר"ן כך יפרש דברי רש"י. ודלא כמו שכתבו הבית שמואל והמש"ל ז"ל דפשיטא להו דרש"י בעי עד שיעיד שנטמאת באותה סתירה. אלא דודאי לדעת מר"ן בב"י לא יפרש דברי רש"י כפשטם ממש. וכן נראה מדברי רש"י שם וכמו : שכתבתי ודוק

כתב המש"ל בד"ה האשה שקינא וכו' וז"ל וראיתי בתשובת הרשב"א סי' תקל"ב שנשאל במ"ש אפי' שמע מעוף הפורח שנטמאת לא תשתה אם הודה החשוד אם לא נאמינהו משום דא"א משים עצמו רשע אם נאמר פלגינן דבוריה וכו' ואיכא לעיוני טובא וכו' והנה פשטן של דברים מוכח דחשוד זה הוא אותו שקינא אותה ממנו ומש"ה קרי ליה חשוד לפי שקדם קינוי וסתירה ואם כן יש לתמוה דמאי אהני לן מאי דפלגינן דבוריה כיון דפלגינן דבוריה ואמרינן שהוא לא טומאה אלא אחר טימאה אם כן אמאי הא לד"ה בעינן שער של טומאה יעיד שנטמאת עם אותו שקינא לה וכאן נמצא שהעיד ע"א שנטמאת עם איש אחר ע"כ. ולי אנכי ההדיוט נראה דיש לתרץ לזה שאף דאמרינן ביה פלגינן דבוריה ואין אנו דנין אותו כאילו העיד שהוא עצמו בא אליה אלא כאילו העיד שזינתה סתם. מ"מ הוי עם האחד אשר אנו יודעים שקינא לו ונסתרה עמו ולכן עבדינן דינא דאינה שותה כמו שבא אחר והעיד זה

עוד כתב הרב ז"ל אחר כך ודע דאם באו שני עדי טומאה מאחר אינה שותה כיון דאיכא עדים שהיא טמאה אינה שותה ואף ע"ג דמצינו השקאה כדי לאוסרה לבועל וכדאיתא בפרק ארוסה וכו' נראה דפי' דבריו דאע"ג דמצינו השקאה דהיינו דשייך בה השקאה אע"ג דהיא אסורה לבעל דמשום בועל שייך בה השקאה כדי שתהיה נתרת לו אף עפ"כ אני אומר דעבדינן דלא תשתה כדי לאוסרה לבועל דבקינוי נאסרה לבועל כבעל ואם תשתה תהיה מותרת לבועל להכי לא תשתה כדי שתהיה עומדת באיסורה לבועל. ואמר וכדאיתא בפרק ארוסה וכו' דהיינו דהוא דומה להאי. ואמר אח"כ וכ"ת דאצטריך לאשמועינן שלא ישקה אותה כדי להפסידה כתובתה ע"כ. ודבריו אלו לכאורה קשים דמאי נפקא מינה דאם אנו אומרים דמה דאמר שלא נשקה אותה כדי להפסידה כתובתה מ"מ כיון שלא תשתה תהיה אסורה לבועל. שהרי אמרינן הא קינוי מקנא לה וכו' ואמר ר' יהודה לא לאוסרה לבועל כבעל. וכיון שכן כיון דלא תשתה תהיה אסורה לבועל: ונראה דהכוונה דהתם כדי להפסידה כתובתה הוא דאצטריך קרא אבל לענין להתירה לבועל לא שייכא בה שתיה. דכיון דאינה בת שתייה לגבי הבעל ג"כ לא שייכא בה שתיה לגבי הבועל. ונפקא מינה דדוקא אלמנה לכ"ג דהיתה אסורה מקודם וקינא לה ולא שייכא בה שתיה לגבי הבעל. גם לגבי הבועל לא שייכא בה שתיה ולא אצטריך קרא אלא להפסידה כתובתה. אבל אשה דעלמא אם היתה בת שתיה בשעת קינוי אע"ג דאח"כ הלכה וזינתה מאחר ונאסרה על הבעל למה לא נשקה אותה כדי להתירה לבועל. אבל ודאי דאם לא אמרינן כך אלא דאצטריך קרא שלא ישקה אותה לענין הבועל. אם כן בת שתיה היא וגזר רחמנא לאוסרה לבועל. יצא לנו הדין בנדון דידן דאף דהיא בת שתיה לא נשקה אותה כדי לאוסרה לבועל. ואמר הא ליתא דא"כ תפשוט וכו' פירוש דבריו דאם כל עיקר כוונת התנא לאשמועינן דלא תשתה הוא כדי לומר שתפסיד כתובתה ולא משום איסור הבועל דזה פשוט שאסורה לו כמ"ש. א"כ תפשוט מהכא דעוברת על דת צריכה התראה. דאם אינה צריכה התראה למה אצטריך תנא לומר שלא תשתה כדי להפסידה כתובתה בודאי דהפסי' כתובתה דאפי' בלא קינא לה היא מפסדת כתובתה. כ"ש בהאי דקינא לה דהיא מפסדת. אלא ודאי שכוונת התנא הוא בא לומר דאע"ג דשייכא בה שתיה לגבי בועל כיון דלגבי בעל לא שייכא גם כן לא תשתה כדי להתירה לבועל אלא תשאר באיסורה שנאסרה עליו בקינוי. והכוונה בזה מדלא הביאו הפישוט באופן זה אלא מהקינוי דדייק לה משתא הוא דלא שתי הא קינוי מקנא לה. מוכרח לומר דאי אפשר לומר דאצטריך תנא משום הכתובה דפשיטא ליה לש"ס דליכא למימר הכי

ואמר שאין זה הכרח וכו' דהיינו שאין זה הכרח מדלא עשה פישוט זה הוא דפשיטא ליה דאי אפשר לומר כך. משום דאיכא למידק וכו' דהיינו שמוכרח לומר דהכל תלוי באם ראויה. לשתות וכו' דבאינה ראויה לשתות ודאי דהפסידה כתובתה. והתנא בא לומר דגזרת הכתוב דזאת אינה ראויה לשתות. ואנן ידעינן ממילא דמפסדת כתובתה . וליכא למפשט מינה כלל. דיכולני לומר דעוברת על דת אינה צריכה התראה. והכא דעשה לה הקינוי בשביל לאוסרה על